"אני משאיר את זה ספר פתוח"
–
מסדוניו פרננדס, "מוזיאון הרומן של אטרנה" (1925–1952)

מוזיאונים נתונים כיום בעיצומו של משבר מייסר של הבנה-עצמית, פוסחים על שתי הסעיפים בין פרדיגמות ומשתמשויות מוזיאולוגיות שאינן מתיישבות יחד. מצד אחד, האדריכלות הפיזית של התצוגה בהם היא היררכית מאוד: האוצרות קובעת תוכן המכוון לצפייה. מצד שני, בעודם דואגים להגן על "הכבוד האנכי" שלהם, ובמידה שבה ניסו להיות מעודכנים במפנה השימושני בתחום התרבות, יש מוזיאונים אשר אימצו אלמנטים של תרבות 2.0. לא במובן המדיה-הדיגיטלית של המונח – לא מדובר על מין מוזיאון אינטרנטי – אלא רק במובן שבו מודל הלגיטימציה שלהם מבוסס, גם אם חלקית, על החוויה, התגובות והתשומה של המבקרים. אפשר לטעון שכבר יישמנו מודל של מוזיאון 2.0, אבל טרם הודינו בכך. ליתר דיוק, יש לנו מוזיאונים התלויים במשתמשוּת ומשלבים אלמנטים של תוכן מיוצר-משתמש, אך עושים זאת בלי להכיר במשתמשוּת התורמת ובתשומה הקולקטיבית שלה. מוזיאונים נמנעו עד כה מלפתוח את שעריהם למשתמשוּת, מפני שהאדריכלות הפיזית שלהם מכוונת לתצוגה (ולא לשימוש), אבל יותר מכל משום שהאדריכלות המושגית שלהם תידרש לעבור שיפוץ מקיף כדי לעשות את השילוב הזה לבעל משמעות.

ואולם, התפתחויות כלכליות רחבות היקף יותר בחברה עשויות להכריח אותם לעשות בקרוב צעדים נועזים יותר. מנקודת מבט פרקטית ותיאורטית גם יחד, נראה שאין טעם להמשיך להלין על פירוק הקונצנזוס הסוציאל-דמוקרטי ומוסדותיו הציבוריים, כולל מוזיאונים, בידי המהפכה הנאו-ליברלית. מלחמת החפירות הזאת יכולה להימשך לאין קץ, אבל עם נצחונות הולכים וקטנים – והתחפרות בעמדה התנגדותית של הגנה על הסטטוס-קוו היא חזון מדכא. הרגע הנוכחי דורש אסטרטגיה נועזת מזו. ייתכן כי מה שדרוש הוא לחשוב מחדש את האדריכלות המושגית של המוסדות המתפתחים שלנו מנקודת מבט החורגת מגדר הבינאריות של ציבורי/פרטי – לשתכל כלים, קטגוריות והזדמנויות אשר נעשו מבלי משים זמינים לתכליות חדשות. הנה שוב עולה במחשבה הקטגוריה של המשתמשוּת – צורה של סובייקטיביות קולקטיבית שאינה סרה לשליטת הניאו-ליברליזם ממש כשם שאינה נוחה לעיכול מבחינתה של הסוציאל-דמוקרטיה. בתרבות 2.0 העכשווית, המשתמשוּת מייצרת תוכן וגם ערך; למעשה, מדובר באתר של הפקת ערך עודף, שהרי היא מקבלת שכר על עבודתה רק לעתים רחוקות, אם בכלל. במובן זה, תרבות 2.0 היא בעת ובעונה אחת הבטחה ותרמית. 3.0 הוא לעת עתה שמה של האפשרות לקיים את ההבטחה הזאת. אף שאופני הצבירה העכשוויים נעשו תלויים במשתמשוּת – ובכך הופכים אותה לקטגוריה שלא סביר שתיעלם בזמן הקרוב – כנגדה ניצב עמוד התווך של הניאו-ליברליזם הקרוי בעלוּת. שהרי, בפשטות, משתמשים אינם בעלים. הם גם אינם צופים. אבל מה אם המוזיאון יפתח את שעריו למשתמשוּת, וישלב אותה באופן הפעולה שלו ממש? מוזיאון שבו משתמשוּת, ולא צפייה, תהיה הצורה המרכזית של התייחסות; שבו התוכן והערך הטמונים בו ייעשו הדדיים עבור קהילת המשתמשים עצמה? שבו המשתמשוּת במוזיאונים, כמו בשפות, תייצר את משמעותם? התחזיות הנוכחיות בדבר דמותה העתידית של תרבות 3.0 מתמקדות לרוב בעליית ה"רשת הסמנטית", ורומזות שמעורבות המשתמש תדעך לטובת תוכן מכוון-אובייקט – מידע מדבר עם מידע. אבל נדמה שמדובר בקביעה אידיאולוגית מדי, כאילו שמשתמשים הם משתמשים רק כברירת מחדל, ובעצם היו מעדיפים לצרוך. מוזיאון 3.0 הבלתי-מקוון, כמו מין ארגז כלים למשתמשוּת שניתן להיכנס לתוכו, יכול להיות מקום אשר מעורבות המשתמש – בלאי המשתמש – תוכר בו במפורש כיוצרת ערך, וככזו תהיה זכאית גם לחלקה בערך הזה.

משתמשוּת מתוגמלת (אולי לא בתגמול כספי, אבל בצורה כלשהי שיש לדון עליה) שקולה למהפכה תרבותית, ויכולה לדור בכפיפה אחת רק עם פוליטיקה של משתמשוּת המבוססת על ההבנה העצמית שאינה מובנת מאליה, ולפיה משתמשוּת למעשה יוצרת ערך ולא צורכת אותו; נכון לעכשיו, משתמשים רבים עדיין אסירי תודה על כך שאינם נדרשים לשלם תמורת השימוש. בשנות השבעים, כאשר ז'אן-לוק גודאר התלוצץ ואמר שצריך לשלם לצופי הטלוויזיה על צפייתם, הנחנו שמדובר בהערה סרקסטית על איכות השידורים. שלושים וחמש שנים לאחר מכן, ההערה הזו נשמעת נבואית לגמרי: אם משתמשוּת יוצרת ערך, מה טוב! ייתכן שאנו עדים לסופה של העבודה כפי שהיא מוכרת לנו. אבל את הערך העודף הזה יש לחלק מחדש בתוך הקהילה שייצרה אותו, ולא לחזק את צבירת ההון של מעמד בעלי הבתים, שאינם ממלאים תפקיד שימושי או יצרני בכלכלה כשלעצמה, אלא שולטים במונופול על הגישה לשימוש בנכסים וטכנולוגיות, פיזיים ופיננסיים. בספר "מהון-עבודה להון-חיים" טען באחרונה מאוריציו לזרטו כי "כעת, מרגע ש'יוצר' ו'משתמש' נוטים להתמזג, לכידה – ביצירה כמו גם במימוש – היא השתלטות הדדית הפתוחה לבלתי-צפוי ולאינסופי." לעתים קרובות מדי, יצירה ושימוש מוצאים עצמם מופרדים בידי הכלכלה הפוליטית. ואולם, כאשר ניישם אותם במשתמשוּת של מוזיאונים, הם עשויים להתמזג: משתמשוּת, הרחוקה מלהיות שם נרדף לצריכה (השמדה), זולגת אל תוך הייצור. משתמשוּת היא יצירה מחוברתת, וככזו היא טומנת בחובה עודף.

לקראת לקסיקון של משתמשות | מאת סטיבן רייט | עברית: עומר קריגר | museum 3.0

 למושג הבא>>