חילול

חילול

"מרגע שחוּלל, מה שהיה בלתי-זמין ונפרד מאבד את ההילה שלו ומוחזר לשימוש. החילול משבית את מנגנוני הכוח ומחזיר לשימוש המשותף את המרחבים שהכוח תפס"
-
ג'ורג'יו אגמבן, "חילולים" (2007)

חילול, כפי שמגדיר אותו ג'ורג'יו אגמבן, הוא "ההחזרה למשתמשות הציבורית את מה שהיה מופרד בתוך הספירה של המקודש." לטעון שחילול הוא סוג של חזרה [re-turn] פירושו כמובן לרמוז ששימוש ציבורי הוא המצב הראשוני. באירופה של ימינו, אין פילוסוף המתחרה באגמבן מבחינת העמקתו בסוגיית המשתמשוּת. באחרונה הוא חשף שהכרך האחרון של "הומו סאקר", שטרם ראה אור, יוקדש לה.[1] מה שהוא מקודש מסולק מתחום המשתמשוּת; הוא אינו מוחשי, אין לגעת בו, ואסור שיחולל על ידי צריכה. זה נכון מבחינה מילולית ומבחינה מטאפורית. היום, כפי שטוען אגמבן, האיסור על משתמשוּת מצא את מקומו המועדף במוזיאון, שם הוא מוגן על ידי המוסד האיתן של הצפייה. המוזיאיפיקציה של העולם היא כמעט מוחלטת, כמובן – מוסד הצפייה מאפשר לה להתרחב הרחק מעבר לקירות המוזיאון, אל כל "ממד מופרד שאליו הועבר כל מה שכבר לא נתפש כאמיתי ומכריע." זאת אמנות, אבל זאת רק אמנות. זאת הסיבה לכך שהאנלוגיה בין קפיטליזם ודת נעשית כה מובהקת במוסד הצפייה. זו הסיבה שבגללה משתמשוּת, כאשר היא מובנת כמציאות של השימוש, היא פעולה פוליטית: היא משתכלת את מה שעושים בו שימוש. השיתכול הופך מטרות קודמות לאמצעים חדשים, ובכך מנטרל את המקודש. במובן זה, משתמשוּת היא מלה נרדפת לאקט החילול. השימושי – ולמעשה, כל מה שמשתמשים בו – הוא מחוּלל.

אגמבן, במאמרו על חילול, מערער על איסור יסודי של האמנות האוטונומית ושל האסתטיקה הקאנטיאנית (שאמנות, במהותה, אסור שתחוּלל… פן תחדל להיות אמנות בכלל). לצד זאת, נדמה שהוא פוסל גם את האפשרות של משהו כמו… "אמנות שימושית". שהרי באקט של חילול אמנותי, כפי שהוא רואה אותו, האובייקטים אינם זוכים בערך שימוש, אלא בסוג של ערך משחקי… אבל מה באשר לפרקטיקות שיש להן שימושים מרובים? האם אי-אפשר להמשיג פרקטיקות בקנה מידה 1:1 במונחים של חילול – ככל שהן נראות כמגלמות את עצם מהותה של צורה חיה שנעשתה בלתי נפרדת מהחיים עצמם.

לקראת לקסיקון של משתמשות | מאת סטיבן רייט | עברית: עומר קריגר | Profanation

 למושג הבא>>


[1]      הספר, "The Use of Bodies", ראה אור באנגלית במרץ 2016. http://www.sup.org/books/title/?id=24895.