פגישת מחזור

ורד נחמני, דוד עדיקא, אורי גרשוני, עדנה אוחנה, יואב מילר, קארין אליהו, יעל ברתנא, יוחאי אברהמי, גל קינן. אוצר: יניב שפירא

ב-24 לפברואר תיפתח בגלריה "BY ART PROJECTS", התערוכה "פגישת מחזור". תשעה אמנים בני שני מחזורים עוקבים בבצלאל, החליטו לתרגם את הקשרים המשותפים  ביניהם, כל אחד בשפה הייחודית שלו, בתערוכה זו.
בעבודות שיוצגו, מתארים האמנים גם את מערכת היחסים הסבוכה שבין יחיד לקבוצה. מערך כוחות זה נבחן הן בהקשר לאומי,הן בהקשר פרטי, בהקשר פנים אומנתי. גבולותיהם של מושגים כגון  השתייכות, אינדיווידאליות ומאבק של יחיד או של קבוצה הם חלק מהשאלות הנשאלות בפגישה זו, עשר שנים לאחר סיום הלימודים בבצלאל.
התערוכה מבקשת לאגד מחדש אוסף של תפישות עולם וחוויות שונות, של אמנים צעירים, עשר שנים
אחרי סיום הלימודים, ופעילותם בזירת האמנות המקומית והבינלאומית.

העבודות בתערוכה:
אורי גרשוני חזר למסדרונות בצלאל, והנציח בסידרת צילומים את רגע התמימות של טרם הלימודים -  'אמנים בפוטנציה' בתור למבחני קבלה. באמצעות הנבחנים - בידיהם תיקי פוליגל או עבודות בצבעי היסוד, אדום, כחול וצהוב, מחזיר אותנו גרשוני לנקודת ההתחלה של אמן מתחיל, הרגע בו החלום הוא חזות הכל.

יוחאי אברהמי

יוחאי אברהמי מדמה מאבק בין קבוצות כח שונות. בחלונות הראווה של הגלריה הוא הציב גלריה של חיות-בר ומזיקים מעין אלו המקובלים באזורים העירוניים. באופן פרדוכסלי מורכבות החיות של אברהמי מצנורות פלסטיק אפורים, מחומרי בניין וחקלאות וממוצרי הדברה - חומרים המשמשים הן כאמצעי לפלישת אותן חיות, הן למאבק בהן. זוג מוניטורים הממוקמים בקצה הויטרינות מקרינים אפקטים המדמים פעילות של אנשי מקצוע - שרברבים, מדבירים ורתכים. אופן התצוגה בחלון הגלריה יתחקה אחר אופני תצוגה של הציוד המקצועי הנ"ל, תוך קריצה לחלון הראווה המצוי בשכנות לגלריה....
ורד נחמני מציגה קבוצת ציורים בעפרונות צבעוניים, המתארים את חללי הסטודיות של חבריה לתערוכה. כציירת, מגייסת נחמני איכויות רישומיות וצבעוניות בכדי לשרטט מעין תווי נפש של חבריה, כפי שאלו ניבטים מחללי העבודה שלהם. לצד מאפייני המקום ניתן להבחין בעבודות המופיעות בתערוכה הנוכחית.
יואב מילר בוחן את תפקיד 'ההזמנה לתערוכה' במערך הכוחות המלווה כל תערוכה. את מאות הזמנות שאסף הוא ערם על שולחן עץ, לצורת גל ענק המצוי על סף התנפצות. ההזמנות, בעלות האסתטיקה והעיצובים המגוונים, מזכירות רק ברמז את ייצוגם של התערוכה, האמן והמקום עליהם הכריזו בזמנו. יותר מכך הן מעלות שאלןת כגון מה יישאר מהן? מה ייזכר מרגע התהילה של אותה תערוכה? במחווה אירונית משובצות בגל גם הזמנות לתערוכותיהם של חבריו של מילר לתערוכה זו.
קארין אליהו מציגה קבוצת צילומי שחור לבן, המתארים סיטואציות קבוצתיות במנעד שבין מפגשי נוער – פעולה בצופים, מדורת ל"ג בעומר, לממלכתיות לאומית - מבחני מיון צבאיים בבקו"ם וטור מכוניות צבאיות. באמצעות מיני קבוצות ההשתייכות הישראלית אליהו יוצרת  מעין 'מדרש על קבוצה עכשווית' במציאות הישראלית. נגזרת של מציאות שבין רומטיקת נעורים לחובות מבוגרים. שמות העבודות – "פעולה בצופים", "ל"ג בעומר", "מיצג חייל ליום אחד", "צבא קבע" ו"שיר-אל" מקטלגים מעצמם את ההשתייכות המקומית. 
עדנה אוחנה טוותה בחלל הגלריה רשת חוטים, המתלכדים לדימוי של כדור פורח. הכדור, התלוי בין שמים לארץ, מדמה את היחס שבין פעולת ריקמה מתפשטת להתכנסות סטטית, בין חלל לגוף. את ה'אני' האחר ;הרגיש, הנבדל, המשקיף מהצד. כאותו פרפר הכמהה לצאת מהגולם אך עוד זקוק לכליפתו המגוננת. בהקשרי התערוכה הנוכחית מסבירה אוחנה: "אני רוצה לעוף אך נמשכת למטה, רוצה להתנתק אך מרגישה עטופה".
זוג הדימויים שבחר להציג דוד עדיקא - קבוצת פסיפלורות שיבשו וערמת פחמים, מאופיינים בפאטינה כהה ובוהקת, לכאורה מנוגדת לייצוג של טבע דומם, מת. מוסיפים על כך שמות העבודות, "אלם1" ו"אלם 2". פוטנציאל החיים, המשכיות ותשוקה שאוצרים בחובם  הצומח שקמל והבערה שכבתה יכולים להיתפס בהקשרי התערוכה הנוכחית כמי שמתפקדים על ציר המתח שבין 'תמונת מחזור' ל'פגישת מחזור', על המשתמע משני מושגים אלו.
יעל ברתנא מציגה את עבודות הוידאו 'משנכנס אדר' ו'עדלאידע', כמשל לקבוצת ייחוס בחברה הישראלית וליחיד מול הקבוצה. 'משנכנס אדר' פותח צוהר לרגע של שיכרון חושים קולקטיבי - מר, מצחיק ואירוני – בחברה החרדית הסגורה. ב'עדלאידע' הצופה מוצא את עצמו כשותף לפעולת ההצצה של האמנית, המתבוננת בילד המביט מבעד לחלון על ריקוד אקסטטי של חבריו. עבודותיה של ברתנא משרטטות דינמיקה חברתית – 'ישראלית' ו'פרטית' כאחד.

גל קינן

יצירתה של גל קינן מבוססת על ביוגרפיה אישית. "כילדה מעולם לא ידעתי איך בדיוק נראה מקום העבודה של אבא שלי" היא אומרת ומוסיפה: "ידעתי רק שהוא עובד בכור האטומי אבל לא היה לי מושג איפה זה ואיך זה נראה". בפסל "אטומי" חוזרת קינן אל מחוזות ילדותה. בדימויים המעוגנים חלקם במציאות וחלקם בדמיון, היא משלבת ארכיטקטורה של כורים אטומיים – מבנים דמויי פטריות לצד ערובות גבוהות, עם דמויות מכוסות רעלות שחורות.  כל זאת בניסיון לדמיין את העולם לתוכו אביה היה נבלע.