יוחאי מטוס

תהילה, 2006, מיצב וידיאו, 7:20 דקות

המרחב הציבורי המודרני מכוסה במלל רב. סטיקרים, שלטים, מודעות ופוסטרים, ולאחרונה גם מסכי ענק, גודשים את העין האנושית בצפיפות מחניקה. בתוך הגודש המילולי הממוסחר נשמר מעמדו של הגרפיטי כצורה אלטרנטיבית של דיבור. הגרפיטי, כמדיום אנונימי-פיראטי, מתמצה במסר קצר וקליפי. יוחאי מטוס בחר לקודד אותו במלה הנוסטלגית Fame. 
"Fame" הוא שמה של סדרת נעורים מיתולוגית, שעניינה מירוץ נואש אל עבר התהילה הנשגבת. אף שהסדרה היא נחלת העבר, מתפקד הלוגו הפתייני כמסמן החלום האמריקאי. התזת המלה הזוהרת על קיר מתקלף וסתמי חושפת את המעמד הרעוע שנושאת התהילה הנכספת. העבודה מנכיחה את המתח שבין "תהילת נצח", פרסום, סלבריטאות וזוה?ר. הזוהר, כמו הכתובת עצמה, זמני, שטחי ומתכלה.
הגרסה הישראלית של התהילה מתנוססת בכחול בוהק על רקע של קיר לבן. כתיבת הסיסמה על הקיר מייצרת תואם מטריד בין החומריות שטמונה בעבודת הגרפיטי לבין האופי שנושאת התהילה. מטוס בחר לכתוב את התהילה באמצעות אסתטיקה זולה: מסקינג-טייפ, דבק ונצנצים. החומרים המתכלים הם הבבואה החקיינית והמלוגלגת של אבק הכוכבים ה"אמיתי". אסתטיקה זו שואבת את השראתה מן התרבות הקיטשית שמקיים הרחוב. תרבות הרחוב הישראלית זכתה לכינוי המעליב "תרבות פרחית". המלה "פרחה" מתפקדת ככינוי גנאי להמוני, לוולגרי, למזרחי, לטראשי. "התרבות הגבוהה" מזוהה בהתאמה עם הקוטב הנגדי, המערבי. הפקת התהילה מחומרים "עממיים", זולים, מרמזת על טיבם של "קובעי הטעם" ושל תווי התקן שהם מפיקים. כלכלת הדימויים שמנהלת את התהילה דוחקת את הזוהר העממי אל השוליים: אל המתחם המרובד של "הקסטות" וה"טברנות". הכתובת המנצנצת על הקיר מייצרת חופה חדשה של כוכבים, הקורצת באירוניה אל תעשיית הזוהר הממוסחרת.