 |
  |
עשיית ספונג'ה כמירוק חטאים בישראל
הרהורים על עבודותיה של אסתר כהן-אדיב המבט של אסתר כהן-אדיב מופנה לריצפה, האדמה, מתוך ניסיון פוליטי ותיאולוגי למירוק החטאים. מדובר בנסיון מגדרי (הדרך בה שני המושגים: אישה וספונג'ה נתפסו יחדיו), מעמדי (התפקיד והסטטוס הנלווה אליו), וכן בשילוב הקטגוריות הללו. המבט בספונג'ה עובר דרך הדיון בלאומיות ובאחריות שלה לארגון מחדש של הקטגוריות המבנות את הסדר החברתי בישראל. הלאומיות מיוצגת על פי צבעים: הכחול (רקע) והלבן (מטלית הספונג'ה על רקע השטיח המשרדי הכחול), מקבלת צורה אחרת כשהיא מכילה את עבודת הניקיון. האם העבודה של כהן-אדיב מבקשת לנקות את הערכים השמרניים והגבריים ולייצר מבנה ערכי חדש? האם מבקשת עבודתה למחות על הקישור המגדרי והאתני לעבודה זו?
המבט בעבודה מחייב אותנו להיערך מחדש. שני דליים עומדים מכוסים, מחכים להתגלות, להתנקות ולנקות. לחדש או להרוס, שכן יכול להיות שבתוך הדליים יש הרבה לכלוך, כסוג של תיבת פנדורה שעדיין לא התגלתה. הדלי מכוסה. איננו יודעים האם הוצאת המטלית תגלה לנו "פשעים" נוספים שייצאו מתוך הדלי. איננו יודעים מי כיסה את הדליים ומדוע. ומה אם הדלי הוא כסא?הדלי יכול להיות כיסא. הוא יכול להיות מבט על היסטוריה נשכחת של לכלוך מצטבר וניקיון. היסטוריה שמבקשת לנקות ולהתנקות. הכסא ההיסטורי שעליו אנחנו יושבים. תארו לכם ריצפה שלא מתנקה, ספר היסטוריה שלא מתמלא בהיסטוריה של "ניקיונות" ו"טיהורים" (ואפשר גם לחשוב על החיבורים בין השיח על הגיינה, השיח הגזעי והאירופוצנטריות). ההיסטוריה של הגבריות המיליטריסטית המנסה לנקות ולחסל את כל מעוזי ההתנגדות האחרונים של הלוחמים. גבר לוחם בגבר, והאישה אמורה לשבת על כסא הספונג'ה ולמרק את חטאיהם. לנקות את הבית של אגממנון לפני שיחזור מן המלחמה הארוכה והמדממת שלא הסתיימה עד היום. מה מחכה לאגממנון באמבטיה, אותה אמבטיה שמרוקנים אליה את דלי הניקיון בעולם המודרני? שם, באמבטיה, מתחת לדליי ההיסטוריה, טמונה האפשרות להביט בקלימניסטרה רגע לפני הנק(מ)ה.
אני שוכחת - אסתר כהן-אדיב
|
 |
|||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
