ללא כותרת, 2006, שמן על עץ
עבודותיה של נטע הררי מגוללות שתי סצינות שעניינן מבט: באחת מביטים ילדים מבעד לחלון של רכבת נוסעת, ובאחרת מביטים אנשים בוגרים בפניו של בחור כהה. הדמויות של הררי שולחות את מבטן אל שתי תצורות של נוף: חיצוני ופנימי, לבן ושחור. המבט שמושלך החוצה, אל הנוף החולף, והמבט שמושלך פנימה, אל דיוקנו של הבחור, מסמנים שני אתרים של זיכרון שטומנים בחובם אלימות.
דמותם של שני הילדים מרפררת בין היתר אל רכבות הפליטים שחצו את אירופה במהלך מלחמת העולם השנייה. בדמותו של הבחור מהדהד התיוג הסטריאוטיפי שנכבל בצבעו השחור. המבט שנשלח אל הנוף הוא מבט מהרהר, שואל, תוהה ואינו מאמין. המבט שנשלח אל הבחור מוזן בסקרנות ואימה: הוא בוחן, מקטלג, ממיין ומקבע. שתי הסיטואציות חושפות אלימות שמקורה בהגזעת האחר. ניתן לקרא את העבודות כשלם שנבקע לשניים: חיצוני ופנימי, לבן ושחור, פנים ומסכה.
בחינת דיוקנו של הבחור השחרחר מעלה בזכרוננו את הפסבדו-מדע המכונה אוגניקה – תורת הגזעים, ששימשה תיאוריות גזעניות שונות. האוגניקה אינה תורה מדעית סדורה ומונוליתית. תחומי ידע שונים משמשים בה בערבוביה. את עיקר "תובנותיו" גזר תחום דעת מפוקפק זה מן החוץ – מן הרובד האסתטי החרוט בגוף. "מסקנותיו" שימשו לניסוח מדרג הייררכי של גזעים, מדרג גזעני שמוצג בעבודותיה של הררי: הלבן בוחן ומקטלג את הכהה. הררי בוחרת להדגיש גם את הבדלי המעמד בין הבחור ובין בוחניו: הם בחליפות ועניבות, הוא בחולצה פשוטה; מבטו תועה וחרד, מבטם בוטח ו"מדעי". חילופי המבטים הכמו-רציונליים מסגירים את האלימות הפוטנציאלית, המבעבעת על קו המתח הטעון שמייצר המפגש עם האחר.
