על "המבדיל" - מיצב וידאו-ארט של דפנה שלום
בטקס ההבדלה החידתי שיוצרת דפנה שלום נוצר שינוי שעושה הבדל. שלום מקיימת מעין צוואה שמעולם לא נכתבה. היא מבקשת אחר חוויה והתבוננות עצמית שאליהן נדחסות שאלות קיומיות בתוך מספר מילים מצומצם. היא משעה את המובן מאליו ומשהה את רצף אירועי היומיום לקראת רגע של פתיחות אל דבר מה אחר. אך הצוואה הלא כתובה של מרחב הדת, מכילה לצד הרוחניות והאמו?ניות גם פעילות אינטלקטואלית של פרשנות הטקסטים המקודשים. במיצב, שלום מוהלת את החוויה הרוחנית עם הפעולה התבונית הפרשנית. עבודה זו היא אחת מתוך הסדרה "מחליף הזמנים", אשר כוללת חמש יצירות (שתיים מהן מוצגות כעת בתערוכה "כתם עיוור"). כל העבודות מפרשות מחדש טקסי מעבר מסורתיים, ושואלת באמצעותם על ההכרחיות של הלאומיות והמערביות כצירים דומיננטיים של ארגון החברה והתרבות בישראל.
על פי ההלכה והנוהג אומרים ביציאת השבת ברכות על ארבע סגולות אנושיות לפי סדר המוגדר כעולה מן הגשמי לעילי. ברכה על יין (חוש הטעם), ברכה על שיח ריחני או ציפורן (חוש הריח), ברכה על "מאורי אש" - נר (חוש הראייה) וברכה על ההבדלה עצמה, שנוסחה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה. ברוך אתה ה' המבדיל בין קודש לחול". ויש מי שמוסיפים גם את ברכת "אתה חוננתנו" שנפתחת כך: "אתה חוננתנו ה' אלוקינו מדע והשכל [...]". הברכה האחרונה, הנחשבת מרוממת יותר, היא על ההבדלה עצמה, על הכושר להבדיל, כלומר - על התבונה.
שלום מערערת את מדרג החשיבות של סדר הברכות. הפרשנות שלה מסיטה את התקדמות הטקס המדיטטיבי מן השיא שבהכרת העולם והמציאות באמצעות התבונה. במהלך, שבעקבות עמנואל לוינס ניתן לפרשו גם כאתי או מוסרי, שיאי הטקס ממקדים את מרכז חוויית המעבר בין הזמנים אל קליטה לא-תבונית של נוכחות הזולת, של גופניותו, של קריאותיו, של הסכנות הצפויות לו. שבריריות גשמית זו עולה מתוך שני הדימויים בעבודה.
דימוי הכסא הבוער כמו נברא והוטל אל דמיונה של שלום ללא פשר. גם כשקווי מתארו בוערים, הכסא אינו מאבד לרגע מ"כסאיותו". הוא נשאר אותו חפץ הממתין לקבל את משקל גופו של היחיד, המשקל אותו מתקשה היחיד לשאת. ואולם כסאיותו של הכסא מסומנת באש, ולמעשה באי-האפשרות שלו לממש את תמצית ייעודו בנשיאת הגוף המבקש תמיכה. נוכחותו העקשנית, המסוכנת, מרמזת אל הגופני, אל סבל גופני ואל קרבנות עתידיים. בברכת ההבדלה מברכים על ההבדלה בין ישראל לעמים. הסבל והקרבן הם ההשתמעויות של אופנים מסוימים של פרשנות הבדלה תבונית זו.
שפת הסימנים בעבודה אינה רק שפה. היא נבחרה על ידי שלום כיוון שהיא תמיד גם עקבתה של המגבלה הגופנית שהולידה אותה. השפה החתומה בפני רוב הצופים, פוערת פער בקליטה התבונית ומציעה להם מיקום של ענווה בפניה ופתח לקליטה אחרת. הידיים הנעות על פי מילות הברכה מסיטות את תשומת הלב מתוכן הברכה אל הגוף המוסר אותה. הידיים המברכות הן ידי אישה שחומות. איננו רואים את פניה, את ראשה או את שערה. איננו יודעים אם היא עוטה כיסוי ראש, האם היא יהודיה, דתיה, מזרחית, או אישה אחרת. גם כאן, חידת התיוג אשר נותרת בלתי פתורה, אך נוכחת, מרמזת אל אותה ההבדלה בין ישראל לעמים.
שלום חורגת בעבודה זו מכלכלת התצוגה של עבודות אמנות ואף מן הנוהג לברך את ברכת ההבדלה בבית המגורים. היא בוחרת למקם את "המבדיל" במרחב הציבורי, ויוצרת מעין קריאת מואזין אינטימית, נעדרת סלקטיביות, אל כל יחיד ויחיד. במיצב זה נשזר הרעיון המודרניסטי של עבודת אמנות הנוצרת למקום ספציפי (Site Specific), עם המחזוריות הטקסית של מסורת טקסי מעבר המותאמת למועדי הדת (Time Specific). מרכיבים ממנהג מקובל, בו המשתתפים בטקס הביתי מביטים לאור נר על הקו המבדיל בין הבשר לבין הציפורניים בידיהם, מרומזים בעבודה בדימוי הידיים המוסרות את הברכה בשפת הסימנים, ומסמנים מעבר מן הטקסטואליות של הברכה אל הגופניות. המחוות הויזואליות של שלום מינימליסטיות. הן מתנקזות לשני דימויים נטולי נאראטיבים. המעברים מקול לדממה ומתנועה לקיפאון מעבים את מימד הזמן. מעברים אלה פוערים פערים של משמעות, הבנה ותרגום בין הקינה והתחינה בשירתה של ויקטוריה חנה, לבין הדימויים הדמומים של שפת הסימנים והכסא הבוער. היחס בין הזמן והצליל מארגנים את העבודה כהדהוד לתנודה בין קימה לישיבה ובין קריאה שקטה לשירה בציבור במהלך תפילות בציבור בבית כנסת. אך בטקס של שלום הפערים אינם מתמלאים לעולם. שאלות הזמן, ההיבדלות והקרבן נשארות נוכחות וממשיות בלב החוויה הרוחנית.
המבדיל - דפנה שלום
מוצ"ש 7.6/14.6/21.6.08 - רחבת תיאטרון ענבל, מרכז סוזן דלאל
קול ולחן: ויקטוריה חנה
אוצרת: נעמה מישר
