הארוטיקה של הכיבוש 4: העין

האסתטיקה של הטרור

חלק מהארוטיקה של הכיבוש הוא החוויה הוויזואלית שלו. לא רק זו של הכיבוש, אלא גם זו של המלחמה. החוויה של העין שהתרגלה להתרגש ואחר-כך להתעלם מהכתום והאדום על מסכי הטלוויזיה, מהכותרות המרוחות על דפי העיתונים, מן התרשימים והמפות של הפיגוע, האירוע, התקרית, התקיפה, אזור הלחימה. העין (הנעזרת לפעמים גם בפסקול דרמטי המכריז על מהדורת חדשות מיוחדת) משתוקקת לחוות את האסתטיקה של הטרור.

Umberto Boccioni, The City Rises, 1910

תעשיית סרטי הכיבוש

אחת מתעשיות המלחמה המכניסות היא תעשיית סרטי הכיבוש והמלחמה. תעשייה מפוארת של ייצוא סבל, המזכה את היוצר ואת הצופה במגוון רחב של פרסים ואפשרויות, ובדרך-כלל מנשלת את המצולם (הקורבן, הטרוריסט, הפליט, האסיר או החייל) מסיפורו שלו לטובת הקתרזיס האישי, הלאומי והבינלאומי.
ב-1991 כתב ג'אד נאמן ב"מעריב" על הפורנו הרך של סרטי המלחמה הישראליים. הוא השווה בין תעשיית המלחמה לתעשיית סרטי המלחמה מבחינת הצורך המשותף שלהן בציוד יקר וחדיש, אפקטים מיוחדים, קהל וחלקי גופות, וכתב שקשה לדעת מה מוליד את מה: האם דימוי המלחמה הוא שמייצר אותה, או שהמלחמה היא המשמשת השראה לדימוי.
היום, 15 שנה מאוחר יותר, כשסרטי הכיבוש מתרווחים בתוכניות ובקטלוגים של כל פסטיבל סרטים יוקרתי ברחבי העולם, אפשר לומר שהעשייה האסתטית היתה לתעשייה ענפה של ממש, שיוצריה מסתובבים בקוקטיילים ומדברים על ג'יהאד, על ביטחון, על שלום ועל התעשייה עצמה, ואילו צופיה הופכים את הצפייה בסרט לפעולה מספקת בפני עצמה, פעולה פוליטית של ממש, המשחררת אותם מחובתם לצאת לרחוב ולהיאבק בגיהנום שמקבלי ההחלטות מייצרים עבורנו.

Gino Severini, "Amoured Train", 1915

האלימות של העין

האדם והכתום שכבשו את המסכים הישראליים בתקופת פיגועי האוטובוסים של אמצע שנות התשעים הוחלפו לזמן-מה בסרטים על מעברים, מחסומים, ג'נין ומתאבדים. פרויקט השאהידים והשאהידיות תפס תאוצה והיה למוקד עניין חדש, במיוחד אחרי פירוטכניקת הזוועה של ניין-אלבן וצילומי הנוף המטורפים של פאר האלימות האמריקאית באפגניסטן ובעירק, שמכוניות התופת הכותשות שם מאות אנשים זוכות לזמן אוויר השקול לזה של פרסומת למשחת שיניים.
המלחמה בלבנון החזירה עטרה ליושנה: סרט המלחמה הישן והטוב, גוני האדום, העשן המיתמר מעל ביירות, ציורי העיגולים האימפרסיוניסטיים שמשאירה הקטיושה במחוזות הצפוניים של ישראל, עשרות הגופות הפעוטות בלבנון.
לא עוד האסתטיקה המיומנת, המוכרת והמהונדסת, העדינה והערוכה של הכיבוש, צילומי הגדר והמחסום, אלא מלחמה פול-גז, כזאת שמזכירה את גוג ומגוג, ומאפשרת לחושך האמיתי של הסיוטים שלנו להישפך חופשי-חופשי על מסכי ההכרה של התרבות. האופל של תת-ההכרה מתרחש על המסך, כאן ועכשיו.

berto Boccioni, The Charge of the Lancers, 1915

כשתסתיים האש תיגמר גם התשוקה?

כמעט בכל בית, מאחורי כל חיוך, מסתתר פשיסט, גזען רך במקרה הטוב, שמקבל את הכתום והאדום שעל המסכים, את הפיצוצים וההרוגים, לא רק כגזירת שמים, אלא כחלק טבעי מהחוויה הוויזואלית של החיים.
הפוטוריסטים ראו במלחמה דבר טוב, שכן, כמו שאמר מוסוליני, השלום מנוון. המלחמה מפתחת אותנו ומחשלת אותנו. למעשה, די במלחמה על המסך כדי לחשל אותנו, להזין את נימי נפשנו באלימות הארוטית והפראית שאנחנו לא יכולים בלעדיה. איך עוד אפשר להסביר את הנהייה אחרי המלחמה הזאת, את המשכו של הכיבוש, כאילו בלעדיהם נפסיק להתקיים, כאילו הם סיבת הקיום, כאילו כשתסתיים האש תיגמר גם התשוקה, כאילו לא נוכל לאהוב יותר אם חלילה יגמרו לנו על המלחמה?
הארוטיקה של האלימות המטורפת הזאת היא פרי העשייה שלנו – הכותבים, המצלמים, העורכים והמביימים. החוויה הוויזואלית מייצרת תודעה, התודעה מייצרת ערכים, והערכים מובילים לפעולות. אם עולם אחר הוא אפשרי, חייבים לייצר אותו בגוף, ולהתחיל עם העין. תיעוד המלחמה, תעשיית האסתטיזציה של המלחמה, ולא משנה מאיזה צד, ממשיכים להאכיל את האש הזאת. לגרום לקהל להאמין שזהו העולם. אם עולם אחר הוא אפשרי, חייבים ליצור את האפשרות לחלום עליו, לדמיין אותו, כדי שנוכל לפעול ולבנות אותו.
האחריות הבסיסית שלנו אינה רק למחות, אלא גם לבנות את העולם החדש. לבנות אותו בדימוי, במחשבה ובעשייה. הדוקומנטציה של האלימות איננה מותירה מקום לחלום, לסולידריות, לפעולה. היא משעתקת אותה. לא תמיד, לא בכל מקום, אבל בדרך-כלל. צריך ואפשר להיפרד מהאסתטיקה של המלחמה, מסם הגיהנום הזה שמזכיר לאנשים שהם בחיים. אפשר להתחיל לחיות את החיים האלה בגוף, ברחוב, בכל יום. אפשר ללמוד הרבה מהפעילים הצעירים יותר, ולפעול "על אמת" ולא רק בשביל המצלמות.

Tullio Crali, "Nose Dive on the City", 1939