החומוס באדיבות djhumus.com
חומוס ודרבוקה ללא ערבים
ערביות היא ואחד עסק. אולי אפשר לקרוא לזה ערביזם. שלא כמו המלחמה, עסק מצוין בפני עצמו, את הערביזם אפשר לראות ברחובות, לשמוע אותה במוזיקה, לאכול אותה במסעדות ולעשן אותה בנרגילות. זהו ערביזם נטול פלסטינים: עוד רובד בארוטיקה של הכיבוש.
מאז אינתיפאדת אלאקצא גילתה תל-אביב את החומוס, את הכנאפה, את המוזיקה הערבית. אולי התעורר צורך עז להביא את הכנאפה והחומוס לתל-אביב כי אנשים פחדו לנסוע ליפו. אולי כי אי-אפשר לנסוע לבידיה או לבית-לחם. ואולי זה רק הפחד, אבל בעיני העניין עמוק הרבה יותר.
חלק ממערכת היחסים המטורפת של הישראלים והפלסטינים, חלק מהרומן הא-סימטרי הזה שלהם, הוא יחסי המשיכה/דחייה האלה. הרצון להכיר, למשש ולהריח כל מה שיש לאחר (האדמה שלו, הקפה שלו, המוזיקה), ולעשות את זה תוך כדי מחיקת ההיסטוריה שלו. להתוודע לטעמים בלי להכיר את האנשים ואת השפה (בלי להכיר, כלומר, עם להתעקש לא להכיר. זו אינה אי-היכרות מזדמנת. זהו עיורון פעיל). בעיקר הישראלים הם שאינם מכירים את התרבות הפלסטינית, אבל גם ההפך נכון: המחשבה שכל ישראל חיה, חושבת ונושמת במדים.
אני לא זוכרת בדיוק מתי נהייתה כל המדינה דרבוקה אחת גדולה. אולי בסוף שנות התשעים, כשהשורשים ששלח שלמה בר נקלטו, כשהחיפוש אחר הטעמים המזרחיים האבודים הגיע למרכז, ולהקות כמו שבע והשמחות הביאו את הדרבוקה למרכז החיים הציבוריים. גייסות יוצאי הודו התגייסו למשימה בפסטיבלי שנטיפי, מפקדות שנטי הוקמו בצפון הארץ ובפרדס-חנה–כרכור, חומוס אבו-אדהם מכפר-יסיף פתח סניף בתל-אביב, והמוזיקה האתנית הפכה להיות חלק מהתרבות הישראלית המרכזית. זאת עדיין לא מוזיקה ערבית קלאסית, לא פיירוז ומרסל חליפי, אבל את העוד ואת הדאף רואים כמעט בכל מקום שיש בו הופעות.
מחלקות למוזיקה ערבית ומזרחית ליבלבו. אחרי שנים של יוני רכטר מכאן ואיציק קלה משם, הקהל הישראלי היהודי נפתח למקאם. הלך ונפתח אליו ככל שהגדר והמחסומים סגרו על הפלסטינים עצמם, ומנעו את המגע היומיומי. הוסיפו מחסום פיזי על האפשרות להיכרות, לשותפות.
חוגגים בבומבמלה (הצילום מאתר הפסטיבל)
אחרי שלושים שנות קולוניאליזם, עם תחילת בנייתו של גבול פיזי בין הישראלים לפלסטינים, עם השליטה המינהלית הטוטאלית על חופש התנועה בשטחים ועם הופעתם של ג'יפים של מג''ב ברחוב סלמה בתל-אביב וברחוב שלומציון המלכה בירושלים, עם תשעת המטרים המתנשאים לגובה של חומת הבטון, החלו רבים מסממני התרבות הערבית להופיע בתוך גבולות 48'.
ככל שהלכו הפלסטינים ונעלמו מרחובות ישראל (בגלל הסגר, בגלל החרדה מבדיקות תעודות הזהות, בגלל משטר האישורים ומכסות הפועלים) כך הפכו טעמי החומוס, הקפה הערבי והתה הבדואי, ואיתם המוזיקה הערבית, לנתינים של ריבונות אחרת. הם נוכסו, בעליהם הושארו מחוץ לגדר.
הטאבון עזב את הכפרים הפלסטיניים יחד עם הלבנה והזעתר, פעם הצ'ופר הבלעדי של חיילי המילואים ושל מי שהיה לו "חבר ערבי", והגיע למטרופולין, מנותק מאדמתו. בה בעת צמחו בשטחים הכבושים ארגוני הסיוע ההומניטרי והNGO-ים, מייצרים אליטה פלסטינית מתמערבת, שיש לה כרטיסי VIP למעבר במחסומים ופאבים יאפיים.
גם בניו-יורק של 2002, זאת של אחרי הניין-אילבן ובין-לאדן, המסעדות האפגניות פרחו וריקודי הבטן הפכו להיות בידור מרכזי באיסט-וילג'. כל הפצצה נוספת במסע בעקבות הטאליבן יצרה עוד מרחב תרבותי של מסתורין, גררה עוד תערוכת צילום על נשים מוסלמיות מכוסות. בישראל, עם כל סיכול ממוקד, אפשר היה לקנות עוד טחינה "היונה" משכם.
בשנת 2005, שירו של הראל מויאל "אמצע הלילה בכפר" ניצב בראש המצעד בגלגל''צ. בשיר נמצא מויאל, מג''בניק-יס''מניק לשעבר ממעלה-אדומים, במקום דמיוני בין אלחדר לבית-ג'אלה, ושומע את המואזין שר תוך שהוא "מעשן סיגריה אחרונה לפני מעצר". לשמות הכפרים יש קסם כמעט ארוטי, וסלסול המואזין נשאב אל תוך השיר.
שיעור ריקודי בטן.
מתוך פורום דיאטות ואורח חיים בריא בתפוז
אוריינטליזם פשוט, המשיכה אל האקזוטי, הניכוס, לורנס איש ערב, השילוב של מזרח ומערב, הדיאלוג המלאכותי של אוסלו ואחריו של הסכם ז'נבה, תעשיית הקופרודוקציות של סרטים תיעודיים המציצים אל תוך הרומן הפראי, ולצד כל אלה התחזקות הסממנים הפיזיים של הגזענות – אלה מייצרים עוד נדבך בארוטיקה של הכיבוש. עוד חלק במערכת היחסים ההזויה שמבקשת להפרד, להתנתק ולהתכנס, ועדיין להשאיר אצלה את ה"אחר" כבידור, כתבלין, כשעשוע.
ובמהלך משחקי הריבונות, השליטה והכליאה, החומוסיות של רחוב ירמיהו בתל-אביב מתרבות, ואילו טלי פחימה, שהעזה להיות בג'נין עם גופה ועם לבה, מושלכת למעצר מינהלי.
כמו מאהב מטורף המבקש להיפרד לנצח ובכל מחיר, אבל מבקש להריח בכל בוקר את בגדיה של אהובתו, ומשפריץ את הבושם שלה בכל חדרי ביתם המשותף.
