מבחר תערוכות ואירועים בגלריות...

גיה צ'צ'יק בקיבוץ, "סימני זיהוי" בטדי, אליעזר זוננשיין בזומר, ערב וידאו ללא וידאו ארט בטל אסתר, "שמחת עניים" באוגנדה ומאה אמנים ישראלים מציגים למעלה מ-300 עבודות מקוריות במרכז מאירהוף של מוזיאון ת"א

 גיה צ'צ'יק - DOMAIN  - מיצב בגלריית הקיבוץ

וביום שישי ה-16.12 בשעה 11 בבוקר, יתקיים בגלריית הקיבוץ שיחה בהשתתפות אורחים שיעסוק בשאלות המתעוררות מתוך העבודה.
 
הזדמנות אחרונה לראות התערוכה! התערוכה עד ה 16.12

צילום: רן ארדה מתוך " domain"

"סימני זיהוי"

פתיחה: 8 לדצמבר 05 בשעה 19.00, ב"גלריה החדשה" – סדנאות האמנים (איצטדיון "טדי", ירושלים)

מי מסוגל להישאר אדיש לסימני זיהוי ? אנשים מדגישים את זהותם באמצעות האמנות, האופנה, הסמלים והצבעים – או שהם מתאמצים לשנות או אף להסוות את זהותם.
סימני זהות עשויים לעורר אצל הזולת תגובות מנוגדות.

ב"גלריה החדשה" (איצטדיון "טדי", ירושלים) עבודותיהם של האמנים דבי קמפל, אבא ריצ'מן ורקפת וינר-עומר מפענחות את הרב-צדדיות של הזהות כפי שהיא משתקפת ב"סימני זיהוי".

 מאוד מומלץ להסתכל באתר: www.thenewgallery.org.il

דבי קמפל

אליעזר זוננשיין-“Three Paintings One Installation One Gun”

15.12.05-27.1.05

גלריה זומר שמחה לבשר על פתיחת החלל החדש בשדרות רוטשילד 13.
החלל יפחת בתערוכה "Three Paintings, One Installation, One Gun." של אליעזר זוננשיין. זוננשיין הציג בשנים האחרונות ב-ביאנאלה בונציה,ביאנאלה בקובה, מיאמי, דנמרק, ברלין, ופריז. בתערוכת הפתיחה יציג זוננשיין עבודות חדשות מהשנה האחרונה.
התערוכה מורכבת משני חלקים. בחלל אחד יציג האמן מיצב של מגדלי קלפים.מגדלי הקלפים הם דימוי טוטאלי למה שנראה על פניו שברירי אך הוא למעשה יציב לעילא. העבודה הסיזיפית שבהקמת מגדלי קלפים נדמית לעיתים למשימה בלתי אפשרית, אך היא שרירה אמיתית וקיימת, ומייצגת שורות של היררכיות אותן ממפה זוננשיין כמו בעבודות קודמות שלו על ידי שימוש במשחק.
בחלקה השני של התערוכה יוצגו ציורים חדשים של האמן. הציורים, נראים על פניהם פואטיים ורומנטיים, אך הבוטות שמאפיינת את עבודותיו ממשיכה להתקיים והיא בועטת מבין השורות. זוננשיין מציג ביקורת אלימה ונוקבת, שזורה בדימויים מיתולוגיים. חלל זה הוא רחמי וחשוך כך שהשחור המוחלט מהווה קונטרסט ללבן השברירי של מגדלי הקלפים, עם זאת שני מרחבי התערוכה מאזנים אחד את השני, ונותנים קול לריבוד ולעומק שנוספו לעבודותיו של אליעזר זוננשיין בשנים האחרונות.

פתיחה: יום חמישי 15.12.05 ב-20:00
שדרות רוטשילד 13, תל-אביב

אליעזר זוננשיין

ערב וידאו ללא וידאו ארט 2 / מוסיקה וקול- נוע

גלריה טל אסתר / שבת, 17/12/2005 , 20:30
כניסה חופשית

בין המשתתפים (לפי סדר אלפבית): יפעת בצלאל, ליאור ווטרמן, סטניסלב לב-אור, סיגלית לנדאו, אוהד מילשטיין,  קרין מנדלוביץ והילה נבוק, שי-לי עוזיאל, עמנואל פיצ'ביץ והדס קידר, אריאל קליינר, דניס קראון, קרן רוזנטל, גלעד רטמן, טל שטרן, נגה שץ ועוד… אוצר: איתן בוגנים

מתוך סדרת ערב וידאו ללא וידאו ארט, ערב ההקרנה הראשון (ערב וידאו ללא וידאו ארט, גלריה טל אסתר, 23/6/2005), הניח את התשתית לבדיקת הזיקה שבין הוידאו ארט הישראלי-עכשווי לבין המדיום הקולנועי. ערב הוידאו השני מוסיקה וקול-נוע ממשיך בבדיקה זו תוך התמקדות באלמנט קריטי לדימוי המוקרן – מוסיקה וקול – על קו הזמן.

בין עפעוף לשני, מתוך אינסוף אפשרויות, באוקיינוס המידע האינטרנטי, כשמרצדת לנגד עינינו בקצב מהיר ההיסטוריה של הדימוי המוקרן - סרטיו של לסלו מוהולי-נאג'י עד למת'יו בארני, בין האחים לומייר לאחים ווצ'ובסקי -  האם ניתן באמת להבחין באידיאולוגיות ובמנגנונים שונים בין הוידאו (ארט) לקולנוע? בין הדימוי הדיגיטלי המטופל לפילם?
נקודת הפתיחה של מסמך קצר זה היא שההתנסות האמנותית (ובפרט השימוש ה"חתרני" בוידאו) איבדה את משמעותה הפוליטית הסמויה. עם עליית קרנו והתפתחותו הטכנולוגית–שימושית של הוידאו היו מי שראו במהלך ההפשטה, הדיסאוריאנטציה, מות הסובייקט ובכלל במעשי ההתנגדות האנטי-אמנותיים  "כפעולה מטהרת שרואה אידיאל בדימוי המבקש להשתחרר מההגיון של הקפיטליזם והבידור" (איינהרט, 1995) - הקפיטליזם כדינמיקה דורסנית שמייצג כביכול הקולנוע על שרתיו הכלכליים והקוגניטיבים או לחילופין הפעלת אותם אמצעים אנטי-אמנותיים לאלו שביקשו לחבר בין החיים לאמנות.
אחת מהפעולות הא-קולנועיות לכאורה היא ההתייחסות לסרט עצמו (ולדימוי הדיגיטלי) כאל חומר פיזי שניתן ורצוי לעשות בו מעשים מגונים -  דוחי נרטיב  (שריטות, בישול, צבעי פסטל ועוד), לצורך פתחון של מרחב אישי ופואטי או צמצומו של הדימוי המוקרן לחוויה צורנית (מוסיקלית, פסיכולוגית, מטא-אמנותית) טהורה. רומנטיקניות מעין זו חלחלה עמוק לתודעה הקולקטיבית במקביל לציור, מינימליזם ושאר זרמים אמנותיים, ובד בבד עם הפיכתה לאייקון שחגה מאחוריו שרשרת של אסוציאציות מובנות, איבדה את ערכה הרפלקסיבי ונהפכה לסוג של מסמן מופשט, חלול ממבע אקספרסיבי, לחיצה על העכבר. דבר דומה קרה לסוגיות מודרניסטיות מובהקות נוספות שהעסיקו רבים וטובים בשנות ה-60 עד ה-80 כגון: עיסוק בתנאי הצפייה במרחב, התייחסות לתפקידו ומקומו של הצופה, נקודת המגוז הרנסנסית כנקודת תצפית קבועה, נקודת האחיזה של הצופה, הוידאו בזמן הווה, וכיוצא באלה. סדרת ההקרנות  ערב וידאו ללא וידאו ארט עוקפת ומחבקת בו זמנית סוגיות מעין אלו מתוך הנחה שיחסי הכוחות המעורערים בימינו מקיימים דינאמיקה דיאלקטית המאפשרת למצב הפוסט-תעשיתי להכיל את ניגודו, כלומר, לקולנוע להכיל, להתהוות, להתנגד ואפילו ליצור את ה"אוונגרד", ולהפך, עד כדי ערפול חושים והתבוללות מוחלטת. על זה נוסיף שעל פי לקאן, סך כל האסוציאציות הלשוניות והתרבותיות המגולמות בשפת הדיבור של אדם מהווה את הלא מודע של אותו אדם (בקיצור, "האחר"); מקבץ זה מהווה גם את הסמכות התרבותית. התרבות המערבית מתבססת על עבודות קאנוניות הנחשבות סמכותיות ומכילות אמיתות שניתן לפרשן אך לא לערער עליהן. אחד המאפיינים של התרבות העכשווית, כך אומרים, הוא היעדר כל מושג קאנוני שכזה, אלא קיומו של מגוון מציף של חוויות אפשריות שאיבדו כל חשיבות או מובחנות.
בין אם האמנים מאמצים את ראשם הקודח עד כדי איבוד הצפון, בין אם נקשיב לפוקו שאומר שיש להתייחס אל העצמי כאל יצירת אמנות בהתהוות, ובין אם אכן קיימת היררכיה בטווח המופרך שבין וידאו ארט לקולנוע, תכני סדרת ההקרנות ערב וידאו ללא וידאו ארט סופגים את אותם מרכיבים שמייחדים את הוידאו משאר המדיומים אך כאסטרטגיה לקריאה מחודשת ורלוונטית של הכאוס העכשווי.  סדרת ההקרנות  ערב וידאו ללא וידאו ארט שמה לה כתנאי ראשון לנסות וליישם את הנחות היסוד הקולנועיות ואת מרכיבי השפה הייחודים לו: המרכיב ההיפנוטי, החלום, הקליטה אגב הסחת הדעת דמוית "ההלם" (של ו. בנג'מין) , הטבע האשלייתי של המציאות הקולנועית, זמן וחלל, סובייקט ואובייקט. ובשטח: חלל חשוך, כסאות ישיבה, קהל גדול, מקרן יחיד במרכז, מערכת הגברה, התחלה וסוף (וחבל שלא נמצא תקציב לפופקורן) – משום שדווקא מתוך הקונבנציה, המוכרות והנוחות, ניתן יהיה להאיר את היוצא דופן והמשותף - ללא תיווך טקסטואלי, היסטורי או קאנוני (שממילא איבד את ערכו).
כשנתבקשתי להסביר לאמנים שפניתי אליהם מה בדיוק אני מבקש מהם, נוכחתי לגלות שאני עונה על דרך השלילה – לא תיעוד של מיצג, לא וידאו-מיצב ולא עבודות צורניות-מופשטות – אלא כל השאר שמערב בתוכו משחק של זמן, מקום ואשליה העוסק ביחסי הגומלין בין פס הקול לדימוי. עריכת הסרטים למקבץ, בדומה לערב הראשון, נעשתה באופן שכלל הסרטים יתפקדו כיחידה אחת ובנפרד בו זמנית תוך הצמדות ערה לקלישאות ולתובנות שמייצר המדיום הקולנועי.

שמחת עניים

תערוכת צילומים באוגנדה. ירושלים

ביום שישי, ה 16.12.2005 משעה 13:00, תתקיים פתיחת התערוכה שמחת עניים של האמן הירושלמי דאב.מי באוגנדה.
"שמחת עניים" כוללת 26 תמונות שצולמו במהלך אירועי הדאב שהתרחשו במהלך הקיץ בפאב הסטארדאסט בירושלים. גלריית התמונות כוללת דמויות שונות שקשורות לקהילת המוזיקה האלטרנטיבית שנוצרה בירושלים בעשר השנים האחרונות (האנשים שמאחורי הפאבים סטארדאסט, דיוואן/סירה, די.ג'יים, ראפרים, מוזיקאים ואמני וידיאו).
דאב.מי הוא עוד שם שמאחוריו מסתתר בנימין אורן, אמן ירושלמי. זוהי תערוכתו השלישית של דאב.מי. בשנת 2001 הציג בזירה הבין-תחומית את התערוכה "תמונות גרועות", שגם עסקה בסצינת מוזיקת השוליים שהתהוותה באותם שנים בעיר. ב2002- הציג דאב.מי את התערוכה "פאנק" בגלריה שבמתנ"ס במוסררה.
אורן הוא חלק מקבוצת מיקלטתקליטים המוציאה לאור מוזיקה מקומית כבר מספר שנים וגם מפיצה בחינם את כל המוזיקה שלה דרך אתר האינטרנט www.miklataklitim.com. הוא מתקלט מעל 8 שנים תחת השם "דיספארה!", הוציא מוזיקה תחת השם "כינורו של רוטשילד" וחבר בהרכבים "חנה + חסיבה", "כישלון", "יום צהוב" ו"דיבור ישראלי". אורן אחראי על עיצוב עטיפות הדיסקים של מיקלטתקליטים (באתר יש אגף עם "פוסטרי פופ" בעיצובו). בשנת 2000 יצר דאב.מי 500 עטיפות שונות לאוסף "fact by fact" הראשון של חברת פאקט הירושלמית. צילומים ומוזיקה של דאב.מי הופיעו גם בפרוייקט "intifada offspring" שיצא בגרמניה בלייבל mille plateaux.

על התערוכה "שמחת עניים" עבד דאב.מי עם "משהו על הדרך" – אמן ירושלמי וחבר.

אוגנדה הוא מקום קטן ונחמד שנפתח לפני חמישה חודשים ע"י איתמר וינר ואורי קריסטל. באוגנדה יש קומיקס, תקליטים ודיסקים אלטרנטיבייים למכירה, כמו גם קפה, תה, בירות ומשקאות שונים. המקום מקיים גם ערבי תיקלוט, הופעות והקרנות וידאו. חברי מיקלטתקליטים יושבים שם כל הזמן. אוגנדה נמצאת בחצר פנימית שקטה ברחוב אריסטובולוס, כשלושים מטר מרחוב יפו ומרכז העיר. המקום פועל גם כגלריה, ו"שמחת עניים" היא התערוכה השנייה שמוצגת בו. חוץ מזה, אנה מפאקוטק עובדת שם!

אוגנדה. רח' אריסטובולוס 4. ירושלים. 02-6236087
א'-ה' 03:00-12:00; ו' 17:00-12:00, 03:00-21:00; ש' 03:00-20:00

דאב.מי

איל פריד: הפוע?ל.

ביום שישי 23.12 בשעה 12:00 תיפתח תערוכת היחיד הראשונה של איל פריד. באירוע הפתיחה ינגן הדי ג'י אסף קורמן אינטרפרטציות אלקטרוניות של שירי אוהדים ויגיעו חברי קבוצת הפועל.
איל פריד בסדרת תצלומים חדשה, המתארת את שדה הכדורגל, כפי שהוא  ניבט מבעד לשכונות פריפריאליות, במגרשים בוציים, בקרב ילדים ונוער שטופי חלומות על ליגה, מקצוענות ותהילת עולם.
פריד מיטיב לתאר את הפער  שבין ההוויה והסביבה בה מתרחשים האימונים ומתרקמים החלומות:
שכונות יגעות, בלויות, הורים קשי יום, מגרשים בוציים, חוסר בתקציבים, משאבים ותנאים הולמים, לצד הנעורים הפועמים, האנרגטיים, המתודלקים  בשינון האותות והמופתים של המצליחנות בתחום, המבטיחה היחלצות  מאורח חיים מסוים וצעידה לעבר חיי זוהר.

פריד מיטיב לתאר, בעין מלאת אמפטיה ומפוכחת, את מערך הסוכנים החברתיים והתרבותיים המפרנסים את הווית ה"נשמה" של קבוצות הנוער, בתערוכה שכוללת הכל חוץ מאשר את המגרש (ואת המשחק עצמו):
תלבושות, מכוניות מקושטות, ציורי קיר, עמידה בפתח האיצטדיון ככניסה להיכל קודש, נשיאת רשתות מלאות כדורגלים כנשיאת בשורה, גאווה הורית, ועוד, כל אלה מצולמים ברגישות נדירה.
אבל למרות האמירה ה"חברתית" לכאורה המיוצרת בצילומים, על שכונות ועל תעשיית-אשליות, עולה ניחוח נוסף מכל פריים ופריים-  ניחוחו של הייחודי, החי, הפועם, האנרגטי, השואף,  הצומח גם בתוך ההשתתפות ב"חלום הכדורגל".

אוצרת: גליה יהב,
גלריה מנשר, דוד חכמי 18, תל אביב 03 – 6887090.    תאריך נעילה: 17.1.06

איל פריד

הודעה לעיתונות (לא נגענו):

 "Art is us"

הסלון הישראלי לאמנות 2005: 100 אמנים ישראלים מציגים למעלה מ-300 עבודות מקוריות במרכז מאירהוף של מוזיאון ת"א
פתיחת האירוע : 15 בדצמבר בשעה:20:30
למרות ההערכה הרבה שמקבל שדה האמנות הישראלית ברחבי העולם, מעט מאד מהמאמנים הישראלים מתקיימים מאמנותם ומתי המעט שמצליחים מתקיימים בדוחק רב ותלויים פעמים רבות בממסד.
 ART IS US מבקשת להציע אלטרנטיבה חדשה לאמנות הפלסטית מצד אחד ולצרכני התרבות הישראלית. ב-15 לדצמבר מזמינה ARTISUS  את הקהל הרחב לחגיגת מכירה של אמנות פלסטית שתמשך כשלושה שבעות. פרויקט המכירה מבקש לומר כי צירוף המילים אמנות ושיווק אינו צירוף גס, ואין סיבה שאמנות טובה תתלה במוזיאונים בלבד. השנה: במסגרת המכירה, חלקים נרחבים מהרווחים ישמשו ליצירת מלגות לבני נוער מוכשרים באמנות שידם אינם משגת.
 אסנת מרקוביץ' יוזמת הפרויקט, עבדה שנים רבות בתפקידי שיווק בכירים בחברות גדולות במשק. לפני 5 שנים החליטה להקים את החברה ולעודד ולתמוך באמנות ישראלית. . החברה הוקמה מתוך תפיסת עולם הגורסת שיש צורך אמיתי באמנות מקורית בביתו של כל אחד מאתנו, כמו שיש בנו הצורך לקרוא ספרים, לראות מחזות ולשמוע מוסיקה .
האירוע "הסלון הישראלי לאמנות 2005- מכירה מיוחדת" הינו אחד האירועים הראשונים והמרכזיים ביצירת הקשר בין הקהל הרחב , חובב האמנות לבין האמנים כאן בארץ.
בין האמנים המשתתפים: מאיר פיצ'זחאדה, דוד גרשטיין, מנשה קדישמן, מוטי מזרחי, בוקי שוורץ, עופר ללוש, עודד פיינגרש ועוד עשרות אמנים צעירים ומבטיחים.

את אירוע הפתיחה יכבדו בנוכחותם ראש עריית תל אביב יפו ויו"ר מוזיאון תל אביב לאמנות מר רון חולדאי, ומנכ"ל ואוצר ראשי של מוזיאון תל אביב לאמנות, פרופ' מוטי עומר.(שעות פתיחה: ימים א-ה  ושבת  מ 11 עד 21 , יום שישי  10 עד 16)
הסלון הישראלי לאמנות- מכירה מיוחדת: מרכז מאירהוף לחינוך לאמנות של מוזיאון תל אביב, רחוב דובנוב 8. (לפרטים נוספים אלה איתן: 050-7599098 או מעין אמיר: 052-3316167)

המטרה:
1.ערוץ שיווק בין הקהל הרחב מחד והאמנים מאידך:
 א. מתן אפשרות לקהל הרחב לרכוש ציורים ,פסלים וצילומים , מקוריים כולם של כ- 100 אמנים, מאות עבודות, שלוש קומות, במחירים ישירים.
ב עידוד ותמיכה באמנות וביצירה ישראלית
2. מלגות לדור המחר באמנות הישראלית
מרכז מאירהוף לחינוך לאמנות של מוזיאון תל אביב, עוסק שנים בחינוך לאמנות  לילדים, נוער ובוגרים במגוון תוכניות לימודים, בסדנאות  : ציור פיסול, צילוםווידאו.
במסגרת הסלון הישראלי לאמנות, הצבנו לעצמנו מטרה לגייס  כספי מלגות לבני נוער מוכשרים  באמנות, שידם אינה משגת.
המגוון:
באירוע  ישתתפו כ- 100 אמנים  במגוון רחב ביותר . כל האמנים פעילים היום .
מאות עבודות במגוון סגנונות.
 לכל אמן מספר עבודות כך שהמבקר יכול לקבל חלון לעולמו של כל אמן מציג. 
בישראל מעט מאד אמנים מוכרים לקהל הרחב, קומץ קטן של אמניםהמתפרנס מיצירותיו.
האמנים שישתתפו יהיו  הן מהאמנים הידועים ביותר ועד אמנים ותיקים ופעילים אך פחות מוכרים והמשך לאמנים צעירים ומבטיחים.

המחירים:
כל העבודות תמכרנה במחירים אטרקטיביים.
ייזום והפקה:
את האירוע יזמה  ומפיקה  חברת               שלקחה על עצמה מחויבות לקדם את האמנות         
הישראלית המקורית ולהביא אותה אל סלון ביתו ואל משרדו של הקהל הישראלי, בהתאם לטעם וליכולת האישית
עוד אנו גורסים, כי לאמנים זכות ואפשרות להתפרנס מאמנותם.
אמנים רוצים ליצור ולחיות מעבודתם. ערוץ השיווק חסר.