מלכת יופי

ללמדך כי חציית הקווים, גם כשהיא מתממשת, אינה תמיד אפשרית: על המזרחיות של מאירה שמש

האמנית מאירה שמש נפטרה בשנת 1996, בגיל 34. בשנת 2004 נערכה לה רטרוספקטיבה מרשימה במוזיאון עין-חרוד. אין ספק כי שמש היתה אמנית מצוינת, שהיתה ראויה עוד בחייה לתערוכה מקיפה ולקטלוג מרשים ויזואלית דוגמת הקטלוג שלפנינו. הרשימה הנוכחית באה להלין על המלל שבו נעטפו ונכרכו העבודות, על העבודה הפרשנית החלקית והמקוטעת שנעשתה בקטלוג, ועל ההחמצות הגדולות שבו.
שמש מציגה בפנינו הזדמנות נדירה לנסות למפות את הסובייקטיביות הנשית המזרחית, ומציעה אולי את הדגם הרציני והשלם ביותר לכך שהוצע עד כה בתחומי האמנות והספרות. ואולם, הקטלוג בוחר להצניע במכוון את הפרט שמשבש את התמונה הנפרשת בין דפיו: המזרחיות.
צמצום האחרו?ת של שמש בא לידי ביטוי בולט במאמרה של גליה בר-אור, אוצרת הרטרוספקטיבה, בקטלוג התערוכה. בתבנית כפולה של ניקוי והכנסה, בר-אור בונה מחדש את הביוגרפיה של שמש. מנקה את הממדים הדתיים-אתניים-מעמדיים מן היצירות, ומציבה במקומן מילון מושגים מערבי תולדות-אמנותי. האלמנטים המערביים מוצגים כמי ש"הצילו" את שמש מן הגורל האתני-מעמדי ה"אכזר". ברור כי חוסר הטיפול במרכיב האתני האינטנסיבי בעבודתה של שמש הוא מקור ההחמצה. בר-אור קובעת נחרצות כי "עבודותיה של שמש לא עוסקות ישירות בהיבטים 'מזרחיים'". באופן לא מתמיה, המלה/הזהות "מזרחי" מופיעה במקור כשהיא מוקפת במרכאות (עמ' 115).
מבט בלתי משוחד יגלה כי אין אתר בעבודתה של שמש הפנוי מן המזרחיו?ת. ראשית, חומרי הגלם שבהם היא משתמשת, וסוג האסתטיקה שהיא מייצרת, שואבים את השראתם, כפי שהיא עצמה ציינה, משוק הכרמל ומרחוב אלנבי, אתרים המייצגים אסתטיקה המסווגת בתרבות הישראלית כקיטשית ו"פ?ר?חית". שמש עבדה עם בובות מפלסטיק, עגילים זולים, חרוזים מזכוכית, פאייטים צבעוניים, נצנצים, אטבי כביסה וניירות קונפטי. את המקום של צבעי השמן תפסו עטים כדורים עם רפילים צבעוניים. את המקום של בד הציור תפסו לרוב ניירות אריזה חומים, דיקטים דקים ומשטחים מוזהבים. בכך יצרה שמש, במודע, אסתטיקה שמדברת עם מה שנתפש בחברה הישראלית כ"וולגרי", "המוני", "ערבי" ו"מזרחי". זו לא "דלות החומר" אלא "זולות החומר". ה"זולות" הכניסה אל החלל הסטרילי של הגלריה הלבנה חומרים ודימויים שאינם מקושרים בשדה האמנות המקומי עם "תרבות גבוהה" או עם תרבות בכלל.

האלמנטים המערביים מוצגים כמי ש"הצילו" את שמש מן הגורל האתני-מעמדי ה"אכזר". בר-אור, האוצרת, קובעת נחרצות כי "עבודותיה של שמש לא עוסקות ישירות בהיבטים 'מזרחיים'". באופן לא מתמיה, המלה/הזהות "מזרחי" מופיעה במקור כשהיא מוקפת במרכאות

לוז יצירתה של שמש, כפי שמציינת בר-אור נכונה, הוא מושג היופי. שמש חוקרת באופנים שונים את הדימויים הדומיננטיים בחברה הישראלית. אך בניגוד לביקורת הפמיניסטית הקלאסית, היא בוחנת את מושגי היופי בהקשר האתני, ובתוך כך את מיקומה האישי ביחס אליהם. כך למשל בעבודה "חלקי בובות פלסטיק, קלמר" (1991), שבה היא מבתרת בובה בהירה עם עיניים כחולות ומניחה את האיברים הכרותים בקלמר, שוודאי הצפין סודות ומאוויי ילדות כמוסים. בעבודה "חלקי בובות" (1992) מודבקת על מגש זול בובת ברבי עירומה שאיבדה את צלמה הבובתי. לצד הבובה מונחים-עקורים אביזרי היופי העדכניים: השיער הבלונדיני, מחרוזת הפנינים ומסרק פלסטיק מצועצע, הבונים את מודל היופי הנכסף. בעבודה "בובת פלסטיק וסוכריות" (1993) חנוטה בובת תינוק זהובת שיער ב"פורמלין סכריני", שהוא למעשה יציקה של פוליאסטר מעורב בסוכריות זולות. בעבודה "כדורי צמר, חרוזים ודבק פלסטי" (1993) היא מזקקת את הדימוי הנכסף לשני גלעיני צבע: כחול וצהוב, שמוקפים במעין הילה מלכותית לנוכח מה שנראה כמו קפלי גוף כהים, שמנים וחולים, אולי גופה של שמש עצמה. ב"דיוקן עצמי בלונדיני" (1993) מביאה שמש מגמה זו לשיא. על תצלום דיוקנה המטושטש בשחור ולבן היא הדביקה פאייטים, פאה מפלסטיק ו"אבני חן" שיצרו עיניים כחולות ושיער זהוב. כך הפכו החומרים הזולים לבבואה חקיינית ומלגלגת של קוד היופי הדומיננטי.

"האמת, זה לא רגיל בשבילי ללכת לשם, אבל אני בכל אופן רוצה לקבוע איתך במקום הזה. אני הרי לא הייתי נכנסת לבית-קפה כזה, אבל אורי קצנשטיין תפס אותי יום אחד ואמר לי: 'מאירה, את יכולה להיכנס, תראי שלא יקרה לך כלום'"

גם בתערוכה "אקספרסיוניזם עיראקי", שמאתגרת כבר בשמה את הקטיגוריה הממוקפת "אשכנזי-מערבי", מוחמצת המשמעות הפוליטית של העבודות. "אקספרסיוניזם עיראקי" ביקש לחלץ את המונחים והז'אנרים המערביים מלפיתתו של הקאנון, ולהשתמש בהם מחדש לפירוק מערך הדימויים שדבק בתרבות המזרחית המתויגת כ"מסורתית", "פרימיטיבית" ושולית. בר-אור לוקחת את המונח "אקספרסיוניזם", אך מכיוון שהוא מחובר למונח "עיראקי", היא מפרשת אותו בהפוך על הפוך, במונחים אוריינטליים מובהקים כמו "צבעוניות, עושר וחום" (עמ' 115).
גם דמותו של דוד לוי כאייקון "פוליטי-עדתי" היתה אחד ממושאי עבודתה של שמש. לוי, כמו שמש, חצה את הקווים שבין הפריפריאלי להגמוני. בעבודה "תצלומים, חרוזים, דבק וצבע" (1991) הדביקה שמש את תקריב פניו החתומים של לוי על רקע של צללית כהה. מעל הדיוקן היא הרכיבה כתר אדום מדמם, שבתוכו הודבקו שלוש תמונות קטנות נוספות. בניגוד לתמונה המרכזית, התמונות הקטנות משכפלות את "תנוחת" החיוך המלאכותי-ייצוגי של לוי הפוליטיקאי. על ה"תחפושת הפוליטית" שעטה לוי בסצינה הממלכתית הדביקה שמש חרוזי פרחים צבעוניים. החרוזים הופכים את דמותו של לוי לזו של מלך עצוב, מלך שנשאר מאחורי חזותו הרשמית אדם כהה שהוגחך באינספור "בדיחות דוד לוי", ללמדך כי חציית הקווים, גם כשהיא מתממשת, אינה תמיד אפשרית.

חלקי בובות , 1992

ואולם, למרות סדרה ארוכה של עבודות שחוקרות אתניות ומעמד, טוענת בר-אור כי "אפשר להצביע על עבודה אחת בלבד שעוסקת לכאורה, ברמת הדימוי, בהקשר נשי מזרחי" (עמ' 115). העבודה שעליה מצביעה בר-אור היא "דיוקן עצמי" (1988). העבודה מורכבת ממשטח עץ כהה המתפקד כמעין רעלה, שממנו נפער זוג עיניים. נראה כי זהו הדימוי המזרחי היחידי כמעט שמצליחה התרבות המערבית לצרוך כייצוג אתני. עבודות מתוחכמות ומורכבות שיצאו אל מחוץ לשדה דימויים זה, כמו לדוגמה אוסף העבודות שהוצגו בתערוכה המכוננת "אחותי" שאצרו שולה קשת וריטה מנדס-פלור, לא נתפשות על-ידי בר-אור כאמנות(!). תערוכות אלה, אומרת בר-אור, "לא איירו תיזה, ולא נבנו על-פי קטיגוריה תימטית ברורה, אלא צמחו מתוך מעורבות חברתית של נשים פמיניסטיות" (עמ' 115).
רוצה לומר: כשהדיון כורך זה בזה אתניו?ת, מגדר ומעמד, הוא לעולם ימוסגר כ"שיח קיפוח", שיח של "פעילי שכונות" או שיח לא מערבי, כלומר, שיח נטול פרדיגמה, תימה או שפה אמנותית. רק ברשימה האישית שכתבה תמר אלאור לקטלוג מגיחה דמותה הרב-שכבתית של שמש, על פוליטיקת הזהויות המורכבת שהיא ניהלה בשדה האמנות ובחיי היומיום. שיחת טלפון שהתקיימה בין שמש לאלאור ב-1 בדצמבר 1996 מכנסת בפיסת חיים קטנה את מורכבות התנועה האישית-פוליטית של שמש, בתוך ומחוץ לעולם האמנות:

"האמת, זה לא רגיל בשבילי ללכת לשם, אבל אני בכל אופן רוצה לקבוע איתך במקום הזה. אני הרי לא הייתי נכנסת לבית-קפה כזה, אבל אורי קצנשטיין תפס אותי יום אחד ואמר לי: 'מאירה, את יכולה להיכנס, תראי שלא יקרה לך כלום'. והאמת, נכנסתי וכלום, סתם עוד מקום. אז נקבע שם, או שבעצם תעברי אצלי וניסע לשם ביחד. יש לי משהו חשוב לבקש ממך".
"מה זה המקום הזה, ומה חשוב?".
"זה אורנה-ואלה, ואני כבר אגיד לך שמה".

מתוך "הכיוון מזרח", גיליון 11