לא מוכרים

טל אדלר במרכז לאמנות דיגטלית בחולון

תאריך הפתיחה: 21.01.06  שעה 20:00  
משך התערוכה: 11.03.06 - 21.01.06 
שעות פתיחה:   שלישי, רביעי: 16:00-20:00,  חמישי: 10:00-14:00 ,  שישי, שבת: 10:00-15:00
כניסה חופשית

www.itemz.org
 
פרויקט "לא מוכרים" נולד בשנת 2003 בעקבות פרסומים על ריסוס של שדות בדואיים בנגב בחומר רעיל, מהאוויר, ביוזמת המדינה. טל אדלר, אמן, מרצה ויזם פרויקטים לשינוי חברתי, החל לחקור את הנושא ולהתוודע ליישובים הלא מוכרים וליושביהם. מתוך הכרה בחשיבותה של דעת קהל בתהליכים מדיניים, גיבש אדלר פרויקט העושה שימוש בכלים אמנותיים, תקשורתיים, חינוכיים וחברתיים כדי להביא את סיפורם של היישובים הבדואיים הלא מוכרים בנגב לקהלים רחבים בחברה הישראלית.
בעזרת המועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים בנגב ובעזרת קשרים אישיים שנרקמו במהלך העבודה פנה אדלר לתושבים, לנציגים רשמיים ולנציגי קבוצות בכפרים הלא מוכרים, וביקש אותם להשתתף בפרויקט שיציג כל כפר וכפר באמצעות סיפור ותצלום. ההחלטה על הסיפור שיסופר ועל התצלום שילווה אותו התקבלה בתהליך משותף שארך למעלה משנתיים, וכלל פגישות, ראיונות ודיונים משותפים.

אלבאט. בצילום: עלי אבו-סבייח ובתו

פורמט הצילום הפנורמי שיושם בפרויקט מקובל בעיקר לצורך צילומי נוף או צילומי קבוצות. תולדות הצילום מלמדות כי רוב תצלומי הנוף הפנורמיים מציגים טבע רב עוצמה ונופים פראיים; לבני-אדם אין לרוב זכר בתצלומים הללו. אם הם מופיעים בהם כלל ועיקר, הם מוצגים, בהתאם לתפישה הרומנטית, כדמויות זעירות. חלק מהנוף.
את התצלומים הפנורמיים בפרויקט "לא מוכרים" אפשר לראות, על כן, גם כתגובה לאופן שבו ראו מנהיגי המדינה בתקופות השונות את הנגב ואת יושביו הבדואים. התפישות הרומנטיות של עדר כבשים עם רועה וחליל בקו האופק, ולצדן אידיאות עיצובו מחדש של הנגב לפי תקנים מערביים מיובאים, מעומתות בפרויקט עם דימויים של מציאות עכשווית ומגוונת. דימויים חדים וברורים, שמושאיהם ניצבים לרוב בקדמת הצילום, מביטים היישר בעיניו של הצופה. הסיפורים שלצדם מבהירים את ההקשר החברתי, הפוליטי והאנושי של התצלום.

הפרויקט, בנדודיו העתידיים ברחבי הארץ, יבקש גם לשמש מקום למפגש בין בני קבוצות שונות, ערבים ויהודים מהנגב וממקומות אחרים. מפגשים אלה, שיהיו אולי ראשיתה של היכרות עמוקה ורחבה יותר, יבקשו להסיר מסכים של בורות, של חשש ושל תפישות שגויות.

 אלמזרעה. בצילום: ילדים ממשפחת אלזורקאן ומיכל המים

הרצאה:  אתנוקרטיה והחברה הבדואית בנגב
יום: שלישי, 31.01.06  שעה: 20:30
שם המרצה: עו"ד אנואר חג'וג' ופרופ. אורן יפתחאל
כניסה חופשית


צילום וטקסט דוגמא:

מחמד אבו-ג'ודה וסלימאן אבו-אג'ג' ליד המסגד ההרוס באלזערורה (לחצ/י להגדלה)

סלימאן אבו-אג'ג' יושב בשיג, אוהל האירוח הבדואי, מול הגחלים הלוחשות. השיג של סלימאן חשוך, אבל בחוץ יש הרבה אור שנופל על חורבות המסגד ההרוס, ממש ממול. צריח המסגד שוכב על שאריות הלבנים והבטון שנותץ על שפת כביש השלום – הכביש המחבר את דימונה לערד ואת כסייפה לערערה.
סלימאן מספר לי על ההתרגשות שאחזה בכולם לפני כמה שנים, כשבנו את המסגד. פניו חתומות כשהוא מתאר איך כל המשפחות התאחדו, איך כולם התרגשו, איך כולם נרתמו לפרויקט. אחדים תרמו כסף, אחרים תרמו חומרי בניין או שעות עבודה. המסגד נבנה על אדמתו של סלימאן, אך יועד לכל המשפחות שבצדו האחד של הכפר – אלה שכדי להגיע למסגד שבצדו האחר של הכפר היו צריכות לחצות את הנחל שכבר גבה קורבנות בעבר. בחורף היה עליהן לפלס את דרכן לשם גם בקילומטרים של בוץ.
שנה של עבודה אינטנסיבית, מסורה, נדרשה כדי להקים את המסגד. כשהסתיימה הבנייה, כשלא נותרה אלא התקנת החלונות, הופיעו בכפר פקידי ממשלה והצמידו לדלתות המסגד החדש צווי הריסה. "למה חיכו שנה עד שנסיים את הבנייה?", שואל סלימאן שאלה רטורית. תושבי הכפר התאחדו שוב ושכרו עורך-דין. ניירות ובקשות הוגשו. 50 אלף דולר עלתה הבנייה, עוד כסף עלתה הביורוקרטיה. פעם אחר פעם הצליחו לדחות את ביצוע ההריסה.
שנה ארכה בנייתו של המסגד, ושנה נהנו ממנו אנשי הכפר. בוקר אחד הוצף הכפר השקט, הנידח, במאות אנשי צבא ומשטרה. כאילו היה לשדה קרב. היו שם לוחמי צה"ל, שוטרי מג"ב, שוטרי יס"מ, ניידות. כל הכניסות לכפר נחסמו, והלוחמים החמושים התפרשו מסביב. אז באו הבולדוזרים. סלימאן הוזעק למקום. כשהגיע וראה את פני החיילים והשוטרים ואת מספרם, התחנן בפני התושבים שהתאספו מסביב למסגד שלא יעשו כלום. שייתנו לבולדוזרים להרוס. "כשראיתי את החיילים הבנתי שאם מישהו יעז להתנגד, יישפך כאן דם", הוא מסביר. "לזה אני לא מוכן. גם לא עבור המסגד".
תוך פחות משעה עזבו הלוחמים את הכפר, משאירים מאחור ערמה מעלה אבק של בטון וברזל.
"עוד קפה?", שואל אותי סלימאן בשיג החשוך.