סיפורו המופלא של הספר הערבי במדינת ישראל, מהנכ?בה עד היום: מי שיכפל, מי הדפיס, מי מכר, מי קנה? מי הביא ספרים בחסות צה"ל מלבנון? והשאלה הגדולה מכולן: מי בכלל קורא?
סאלח עבאסי, הבעלים והמייסד של כלבו ספרים ס.ה.ר בחיפה, התגאה בפני שאחוז הקוראים הכי גבוה בעולם הערבי לפני הנכ?בה ב-1948 היה בפלסטין. "אלה נתונים של אונסק"ו", הוא מדגיש, למען הס?ר ספק. אך הגאווה אינה ניכרת בדבריו היום – בלשון המעטה. מסע ארוך עשה עבאסי מאז החל לסחור בספרים ב-1968, ומאוחר יותר גם לפרסמם; מסע שמשקף היטב את תולדות הספר הערבי בישראל, המקומי והמיובא. ולמרות מצבו העגום והרדוד היום, הנובע ממצב הקוראים הערבים והמצב בכלל, תולדות הספר הערבי בישראל אינן כרוניקה של מוות ידוע מראש. להפך: אולי כרוניקה של שגשוג ידוע מראש. ההתחלה היתה מזהירה וזוהרת, הצמא גדול, והקוראים צבאו בהמוניהם על חצרות מרכזי המכירה והספריות. אנשים גמעו ספרים בשקיקה כדי להתגבר על הבדידות במדינת היהודים הטרייה. אך למרבה האירוניה, ישראל עצמה, שיצרה את ההשתוקקות הזאת לכל דבר המודפס בערבית, היא שתגרום לערבים במדינה להפנות גב אל מקור הידע והתרבות האלמנטרי ביותר – הספר. כך לפחות חושב אנטואן שלחאת, עיתונאי ומבקר תרבות.
שלחאת: "הערבים כאן קוראים מעט כי כל מה שסובב אותם מעודד לקריאה מועטה – אם לא לנטישת הקריאה בכלל. זה מתחיל בהתמקדות בערוצי התרבות המהירה, שהיא מנוגדת בטבעה לקריאה; זה ממשיך אל הדפוסים הישראליים באופן כללי, המאופיינים בקלילות בכל דבר; וגם אל החיקוי השטחי של החברה הצרכנית"
היום זאת רק נוסטלגיה חמימה וכואבת שצובטת חזק בלב, ומתבטאת במכירות מצחיקות עד מגוחכות, בקהל קוראים הולך ונכחד, ובתעשייה שהופכת מדי יום ביומו לדחליל אומלל שנלחם על זקיפות קומתו במדבר צחיח ומייאש. אם תרצו לדעת את דעתי, אציין בעצב שאין אומה אומללה יותר מזאת שדחליליה הם גם שרידי השפיות האחרונים שלה. אולי זה לא פוליטיקלי קורקט לכתוב את זה, אך הגאווה הלאומית שמאפיינת את המיעוט הערבי במדינת ישראל בשנים האחרונות אינה מתבטאת הלכה למעשה בחיי היומיום. לפחות בתרבות. מצב הקריאה והמו"לות בחברה הערבית דומה לתחומי התרבות האחרים: התיאטרון, המוזיקה, מה לא. רק הדבקה – המאפיין הפולקלוריסטי הבולט של הערבים בארצנו – ממשיכה להכות ברגליה חזק-חזק. וכשהפולקלור חוגג על עיי התרבות – זה הזמן להתחיל להתפלל!
***
"בשנת 1977 בא סאדאת לארץ", נזכר עבאסי בביקורו של הנשיא המצרי אנואר סאדאת. "הוא התאכסן במלון דן-כרמל. ביקרתי אותו שם, והוא נתן לי מכתב אישי לבחור שעבד באופן זמני בשגרירות הטרייה, זע'לול שמו, כדי שייתן לי ויזה לנסוע למצרים. לקחתי את המכתב ונסעתי לתל-אביב. שם נתנו לי ויזה ועוד מכתב שיקל עלי. משם מיד לעזה, לרפיח, ומשם מונית ספיישל לקהיר, וישר למלון אינטרקונטיננטל. במשך ארבעה-חמישה ימים ביקרתי ב-36 בתי הוצאה לאור, ומילאתי שמונה קונטיינרים בספרים. היה לי מזל, כי כשהגעתי לא ידעתי שהיה שוק מט"ח שחור. כך קיבלתי כסף מצרי כמעט כפול ממה שתיכננתי: במקום 80 אגורות מצריות לדולר קיבלתי 130.
החשיפה לספרים ערביים מיובאים ממדינות ערב היתה תלויה רק בכיבושיה המתמשכים של ישראל. עבאסי מנסח את זה טוב יותר: "אף שבכיבוש אין תועלת אף פעם, במקרה הזה התועלת היתה בחשיפה לספרים"
"אחרי שגמרתי לקנות את הספרים יצאנו בשיירה. בכל מקום שעצרנו לביקורת, כולם הצדיעו לנו לאחר שהראינו להם את המכתב מסאדאת. הגענו לישראל, ומצאתי הרבה עיתונאים שחיכו לנו ולמשאיות בצד הישראלי. לא שילמתי מכס ולא כלום. זה היה הייבוא הראשון ממצרים! אפילו בלי לשלם מע"מ או מכס!", מתלהב עבאסי. בחיפה פרקו את הסחורה ביריד הספרים בבית-הגפן, ושישה אנשים עבדו קשה כדי לספק את צורכיהם של ההמונים שעמדו בתור שבחצר מהבוקר ועד עשר בלילה. עבאסי: "הרבה כותרים הבאנו, לבעלי מקצוע, ובתחומי עיון ומחשבה חדשים, כולל הרבה תחומים שלא הבנתי בהם. 12 אלף כותרים הבאתי אז ממצרים. אם תכפיל במינימום עשרה עותקים מכל כותר, ייצא לך הרבה-הרבה ספרים."
וזה לא הסיפור היחיד שבאמתחתו של עבאסי על המסחר בספרים בערבית בישראל. מדהימה ומבלבלת כאחת היא העובדה שהחשיפה לספרים ערביים מיובאים ממדינות ערב היתה תלויה רק בכיבושיה המתמשכים של ישראל. עבאסי מנסח את זה טוב יותר: "אף שבכיבוש אין תועלת אף פעם, במקרה הזה התועלת היתה בחשיפה לספרים (מהגדה ומעזה; ע"ח). אבל גם חשיפה זו היתה מוגבלת. עמדנו בקשר עם שני סוחרים גדולים מאוד אז: אלמוחתסב? בירושלים, ודנדיסי בחברון. אלמוחתסב? גיוון בכותרים שהיו בעיקר מסחריים, ומכר מעט מאוד ספרים איכותיים. דנדיסי היה חזק וגדול יותר: הוא החזיק כ-500-600 כותרים, אלף עותקים מכל כותר. תעשה חשבון. כשהתחלנו לסחור בספרים, ב-1968, התחלתי לבקש סדרות מתורגמות מחו"ל, כמו סדרת 'ליידי בירד' שיצאה ב-300 עותקים, וסדרת 'הפרפר' המתורגמת מאנגלית, שהוא חשש בהתחלה לייבא. אמרתי לו, 'על אחריותי, רק תביא'. והכל הלך".
יבואן ומו"ל, עבאסי (מימין) עם יונה יהב, ראש עיריית חיפה. (צילום: בית הגפן)
הקשר המצמרר בין כיבושיה של ישראל ובין החשיפה לספר הערבי הגיע לשיא חדש ב-1982, בלבנון. עבאסי: "במלחמת לבנון היה לי ידיד במשרד החינוך, אהרון זבידה שמו, שהציע להכניס אותי ללבנון להביא משם ספרים. כך עלינו על הטרנזיט שלי ונסענו לצור. העמסנו את הספרים שביקשתי, אכלנו ארוחת צהריים וחזרנו. הבאתי את הספרים מלבנון, שהיו באיכות גבוהה מאוד מבחינת הנייר וההדפסה, והכל נחטף באותו יום. באותו לילה עשינו מנגל בחצר בית-הגפן, ואכלנו ושתינו עד השעות הקטנות. מטבע הדברים איחרתי למועד שקבעתי עם זבידה בשבע בבוקר למחרת, לצאת שוב ללבנון. הוא נזף בי קשות והתרגז והמשיך לצעוק. בסוף אמרתי לו: חלאס, אני חוזר לחיפה. כשהוא ראה שאני רציני הוא השתתק. בגלל האיחור שלנו פיספסנו פיצוץ גדול בצור, במקום שבו היינו אמורים להיות. הוא חיבק אותי ואמר שהצלתי את חייו. כל עכבה לטובה... ולמרות זאת, הצמידו לנו שיירה של צבא ונכנסנו והעמסתי עוד משאית של ספרים".
שלחאת: "ישנם גורמים פוליטיים, בספירה הציבורית, המטפחים את סימפטום העדר – הניגוד המוחלט לקריאה כמקור הכרחי לידע ולתרבות"
אני שואל את עבאסי בהבעת פנים סתומה ומבולבלת איך הוא רואה את היחס הזה בין כיבושיה של ישראל ובין המסחר שלו בספרים. הוא צוחק ומשיב: "אני קורא לזה שלל. גם אשתי היא ממזרח ירושלים, והתחתנתי איתה אחרי 1967. אני ועוד ידיד התחתנו אחרי 67'. אני הבאתי את אשתי מירושלים – הוא מבית-לחם".
שלל או לא שלל, עבאסי המשיך לצמוח: "כשהתחלתי, היינו אני וסרוג'י ואלסעדי. רק שלושה סוחרים. אני וסרוג'י התמקדנו בספרי קריאה פופולריים, וביקשנו כותרים לפי הזמנות. בשנת 1973 אלמוחתסב נחלש מאוד, ודנדיסי שלט בשוק. ביריד הבינלאומי הראשון בקהיר בשנת 1980 הסכימו שאני אשתתף. זאת היתה הפעם הראשונה שערבי ישראלי משתתף, ועד היום אני היחיד שמשתתף. עד 1987 היינו עמוסים מאוד. האנשים היו צמאים לספרים. הייתי כמעט בלעדי. הרבה מורים עבדו איתי אז: חביב ח'שיבון (איש תיאטרון ומנהל בית-ספר ותיק, שהקים עם אשתו פריאל את להקת סלמא לריקודים ומחול; היום הוא מנהל הפקות בתיאטרון אלמידאן), ריאד אע'ברייה, רושדי אלמאדי (משורר ומחנך) ומורים אחרים כמו אמין אבו-עיסא, נביל שאמא ועיסאם זידאן. כמעט עשרים מורים עבדו איתי.
"בשלב הרביעי נהפכתי למו"ל בעצמי, בנוסף להפצה ולייבוא. זה היה בשנת 1987. התחלנו בספרות המקומית. הדפסנו יותר משבעים כותרים של סופרים מקומיים, למרות הקושי במכירת ספרות מקומית, שנמשך עד היום. לאחרונה הוצאנו מחדש את הדיוואן (אסופת שירים) של ראשד חוסיין (משורר פלסטיני ישראלי ידוע ומשובח) במצרים. אני מדפיס במצרים כדי שנוכל להשתתף בירידי הספרים בעולם הערבי".
עבאסי: "בסוף שנות השמונים בא המחשב, בשנות התשעים האינטרנט, נחנקנו קצת. אבל יש תקציבים, יש קניות, האנשים גם חוזרים לרוחניות, לספרים. הבעיה היום היא לא האנשים, אלא המצב הכלכלי. בשבע השנים האחרונות העוני הוא האויב העיקרי שלנו"
בתוך הבדידות שבה שקע הספר הערבי בארץ, נראית ספרות הילדים כמפלטו האחרון של הסוחר המיואש. עבאסי: "לאחרונה התחלנו להדפיס ספרות ילדים. מהמרכז לספרות ילדים, ששייך למכללה הערבית להכשרת מורים בחיפה, היה תקציב להוצאת ארבעה ספרים. היום יש לנו ועדת מומחים של 15 חברים, שבראשה עומד חנא אבו-חנא (משורר ותיק ואיש ספרות מהבולטים בקרב הפלסטינים בישראל). כל ספר נקרא שלוש פעמים בידי אנשי הוועד, ועובר שינויים הכרחיים. אספר לך רק שלא יכולנו לפרסם את הספרים שהגיש סופר מפורסם מאוד בתחום, כי הוא לא עבר את הוועדה. עזוב שמות, לא צריך בעיתון. אל תכתוב את השם. חוץ מזה, גם נג'יב נבואני, מנהל המכללה, הדפיס אצלנו ארבעה ספרים. למה אצלי ולא אצלו, במרכז ששייך למכללה? אני אומר: מי שלא אוהב את האוכל במסעדה שלו, הולך לאכול במסעדה אחרת".
ואיך מצב ספרות הילדים היום, אני שואל. עבאסי: "אנחנו מוכרים את הספרים במחירים שנעים בין 15 ל- 35 שקל. ספרות הילדים יותר פופולרית וזולה. המחיר יכול להתייצב על 28 שקל במרוכז. אנחנו מוכרים מהספרים שלנו אלפיים עותקים מכל כותר. המכירות מסתכמות ביותר מ-100 אלף ספרים בשנה, נוסף למיובאים". וספרות המבוגרים? "אנחנו מוכרים 50 אלף עותקים בשנה, וזה בעיקר בזכות המכירה לספריות הציבוריות".
ספרות הילדים בערבית קצרה הצלחה כזאת, שעבאסי התחיל לתרגם ספרי ילדים מערבית לאנגלית ולמוכרם בחו"ל. הוא השתתף בירידי ספרים בבולוניה, בפרנקפורט ובקהיר. עד היום הוא הוציא 15 כותרים מתורגמים לאנגלית – הישג לא מבוטל, בהתחשב במצב החמור של המו"לות הערבית בארץ.
***
למה מיעוט לאומי המגויס למאבק עיקש ומתמשך, ונלחם על זהותו ושפתו, כמעט אינו קורא את הספרות שהוא יוצר? לעיתונאי ומבקר התרבות הוותיק אנטואן שלחאת יש תשובות נחרצות ומדכאות. מדכאות מאוד. אני שואל אותו למה הערבים פה קוראים פחות ופחות. האם יש סיבות שמיוחדות למקום ולזמן הזה, חוץ מהסיבות הגלובליות? ביני לבין עצמי אני מקווה שהעולם אשם. שלחאת: "הערבים כאן קוראים מעט כי כל מה שסובב אותם מעודד לקריאה מועטה – אם לא לנטישת הקריאה בכלל. זה מתחיל בהתמקדות בערוצי התרבות המהירה, שהיא מנוגדת בטבעה לקריאה; זה ממשיך אל הדפוסים הישראליים באופן כללי, המאופיינים בקלילות בכל דבר; וגם אל החיקוי השטחי של החברה הצרכנית, שבא על חשבון ההתעניינות בממד התרבותי.
"כל אלה ועוד הן תופעות שמאפיינות את הערבים כאן, ואפילו שובות אותם. מעבר לזה, יש מצב של היעדרות כמעט מוחלטת של הוויה תרבותית, שהכרחית ליצירת אווירה שמייצרת את הצורך בקריאה; מצב זה שולט בחיי הערבים במדינה. בעיני זה מתבטא בהעדר חנויות ספרים, ומסוכן מזה – בהעדר במות תרבותיות שהיו בעבר מנוף חשוב ליצירת דינמיקה תרבותית שמובילה לעידוד הקריאה. לכך מצטרפת העיתונות הערבית, שהמציאה ממד של ריקנות ושטחיות שקשה למצוא לו אח ורע בכל העולם, ואינני מוציא מן הכלל אף עיתון או כלי תקשורת. וישנם כמובן גורמים פוליטיים, בספירה הציבורית, המטפחים את סימפטום העדר – הניגוד המוחלט לקריאה כמקור הכרחי לידע ולתרבות.
"נוסף לכל, המצב בבתי-הספר הערביים, שאמורים להיות מקור לידע ולחיפושו, דורש התייחסות רחבה בהרבה מהמסגרת הזאת. לכן אסתפק בלהזכיר תוצאות מחקר שנעשה לפני שנים אחדות, ושתוצאותיו לא נסתרו עד כה. המחקר מצא שקהילת המורים נמנית עם הקהילות הלא-קוראות המובילות. אך טבעי הוא שקהילה זו תחנך דורות שלמים שגם הם לא יקראו".
המו"לים והמפיצים של הספרים הערביים כאן מדווחים על מכירות מועטות מאוד, אפילו זניחות, של ספרות מקומית, אפילו לעומת הספרות הכלל-ערבית, שגם מצבה לא מי יודע מה. האם ספרות זו איכותית יותר מהספרות המקומית, או שיש לדעתך סיבות אחרות?
אני מחסידיה הנלהבים של תיאוריית ההצטברות והתיאוריה האינטר-טקסטואלית. מכאן אני מסיק לגבי מצבה של הספרות המקומית היום, שלא הצליחה לשחזר את תופעת דור המייסדים בספרות, או לפחות לא הצליחה עד עכשיו. זה לא אומר שזה בלתי אפשרי בעתיד, במיוחד אם נביא בחשבון שיש קולות חדשים שהחלו לבלוט לאחרונה, ושאני מחשיבם לסנוניות שמבשרות את בוא האביב.
לגבי סוחרי הספרים והתלונות שלהם על הקושי במכירת ספרות מקומית, אני חושב שזה תוצר הכרחי של המצב הקיים. הקורא הערבי היום לא יקבל ספר מקומי אלא אם הוא שווה ברמתו – לפחות – לזה המיובא, הערבי או המתורגם. הדעה הרווחת, הגורסת שספר מקומי הוא בעל רמה נמוכה, גורמת בהחלט לפגיעה במעמדו של הספר המקומי הטוב. ובהעדר כלים אחרים שביכולתם להיטיב עם הספר הטוב – עיתונות, כתבי-עת, ערבי עיון וכו' –המקור הופך לשם נרדף לאיכות גרועה.
האם המצב הקריטי של המו"לות והספרות הערביות במדינה היום יאפשר צמיחה של סופרים או משוררים שיזכו להכרה כלל-ערבית כמו אמיל חביבי, מחמוד דרויש וראשד חוסיין?
הסוגיה הזו תישאר בראש ובראשונה סוגיה אינדיבידואלית. אני לא חושב שההכרה הערבית בסופרים שהזכרת הסתמכה אך ורק על ספריהם. מצד שני, אם ספריהם לא היו טובים, הם לא היו ממשיכים היום לעמוד בראש המפעל הספרותי הערבי בכל העולם הערבי.
האם יש צעדים שאפשר לנקוט ושיובילו להחייאת מפעל המו"לות הערבי? מפעל מקומי דוגמת ספר-בעיתון?
פרויקט ספר-בעיתון (פרויקט שיזם אונסק"ו, תחילה בדרום אמריקה ולאחר מכן בעולם הערבי; בפרויקט מדפיסים מדי חודש ספר בפורמט עיתון, והוא מחולק עם עיתון מוביל בכל מדינה; ע"ח) עדיין מוביל בעולם הערבי במסגרת עידוד הקריאה. את הפרויקט אימצה מפלגת חד"ש, והחלה בו בעיתון אלאתיחאד, אך הוא נפל בעקבות הקשיים האינסופיים העוברים על העיתון. הקרבת הפרויקט הזה היתה אחד הסממנים המובהקים של מצבנו התרבותי ושל יחסן של כל המפלגות הפוליטיות לתרבות במסגרת סימפטום העדר, כפי שאמרתי קודם.
בנוגע לצעדים הדרושים כדי להחיות את המו"לות המקומית, הדבר הראשון המתבקש והאפשרי הוא שאגף התרבות הערבית במשרד החינוך והתרבות, שכבר הרבה זמן עושה את המאמצים הגדולים ביותר ביחס לספרות המקומית, יעשה מאמץ גדול ומחושב יותר להשבת אמונו של הקורא המקומי – למרות נדירותו – בספרות המקומית, תוך אימוץ קריטריונים מחמירים לפרסום, חופשיים מיחסים אישיים ומשיקולים זרים. האם אפשרי ומציאותי לדרוש זאת מאגף התרבות הערבית במשרד החינוך והתרבות? על שאלה כזאת אין לי תשובה.
האם עבאסי שותף לתחושת הייאוש שמביע שלחאת? האמת היא שלא כל-כך. הוא, למרות הכל, אופטימי. "אין ייאוש", הוא אומר. "בסוף שנות השמונים בא המחשב, בשנות התשעים האינטרנט, נחנקנו קצת. אבל יש תקציבים, יש קניות, האנשים גם חוזרים לרוחניות, לספרים. הבעיה היום היא לא האנשים, אלא המצב הכלכלי. בשבע השנים האחרונות העוני הוא האויב העיקרי שלנו. היום עושים שלושים ירידים כדי להרוויח מה שהרווחנו פעם בשלושה, אבל עדיין יש תקווה. פעם אנשים צבאו על דלתותינו, היום אנחנו הולכים לאנשים. ככה זה". ומה הכי מוכר היום בערבית בישראל? עבאסי: "ספרות ילדים ואנציקלופדיות הם הכי פופולריים, לצד ספרי התמחויות למיניהם. הפוליטיקה נמאסה על האנשים. היום זה ספרי טבע ורפואה אלטרנטיבית ועשבים ואורגניזם. השירה אבודה. רומנים אנחנו מוכרים בעיקר לתלמידי בתי-ספר. סופר מקומי ימכור מקסימום עשרים-שלושים עותקים, אבל אנחנו מוכרים עוד מאה עותקים לספריות הציבוריות. הספרות הערבית מחו"ל יותר פופולרית מהספרות המקומית. ככה זה".
המאמר פורסם במקור ב"מצד שני" גיליון 6-7, "הלאום: ערבי", עורכים יסמין הלוי והלל כהן.
את "מצד שני" אפשר להציג דרך המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית, 6241159 02, avital@alt-info.org
