זה לא שעון, 2006, הקרנת וידיאו על אובייקט, 24 שעות
בן הגרי יוצר דמות שפניה הן שעון. דמותו של הגרי כלואה בתוך אורלוגין ענק, המוצב בחלל חסר ייחוד של מוסד ציבורי אנונימי. הפעולה של הגרי לוכדת יחד זמן פרטי וזמן ציבורי, זמן אינטימי וזמן כללי. על כולם חולש תקתוקו המונוטוני של השעון, הקוצב את זמנו של האנושי. הזמן הקצוב מועבר אל הצופה בזמן אמיתי. הגרי סנכרן את זמן ההקרנה עם הזמן שהשעון המצולם מורה עליו. כך הופכת עבודת הווידיאו לסוג של מיצג חי.
התלכיד הפרודי-היברידי שמייצר הגרי מנכיח את העולם האנושי כתוצר של ניהול זמן. כיצורים החיים בתוך הזמן ומנוהלים על-ידו, בני-האדם מאבדים לעתים את פניהם האנושיות. המרדף האינסופי אחרי הזמן האוזל הוא אחד מסימני המודרנה. לא ניתן לתפוס את ההווה או לעצור אותו. הזמן המתמשך מיוצג במרדף האבוד אחרי זמן שחלף לבלי שוב. הגרי הופך את הזמן האישי והזמן הציבורי לחטיבת זמן אחת. תלכיד זה מייצג את הצייטגיסט, רוח הזמן.
