לתפוס את המציאות, להאט את הזמן - שיחה עם הצייר מיטש בקר
סוף שנות השמונים במדרשה למורים לאמנות בית ברל. שיעור ציור בטבע. האמנית-לעתיד עומדת בשדה עם מכחולים, צבעים וקנווס, ומנסה לצייר את שרואות עיניה. מערבבת גוון תכול של שמים במשך רבע שעה, בודקת אותו על הבד ושוב ושוב, מתבוננת בשמים, ומגרדת את הצבע מהבד, וחוזר חלילה. המורה עומד מאחורי גבה, מתבונן לרגע בעיון בקנווס, מתבונן בצבע המעורבב על הסכין ולוחש לה, "תנסי להוסיף קצת אדום". "אני לא רואה כאן אדום", עונה התלמידה בהפתעה. "גם אני לא רואה", הוא אומר ומחייך - הבזק חיוך שבא ונעלם מייד, ומאיר לרגע את כל הפנים - "אבל אני חש בו".
כמה וכמה שנים אחר כך, מיטש בקר יושב בסטודיו שלו ומצייר את הניצב לפניו - נשים עירומות, טבע דומם, תמונות של פנים הסטודיו שלו וקצת נופים. על השאלה מה הוא מנסה להשיג באמצעות האמנות, הוא עונה בקריצה, "שלווה".
זו כמובן לא האמת. כמו כל אמן אחר, גם בקר מחפש דרך לבטא את ה"אני מאמין" שלו, כאשר המבט הארוך הוא חלק ממנו. כל היתר שייך לתפיסת עולם מגובשת היטב שהתנסחה אצלו אחרי שנים של חיפוש. היום הוא אומר כי "באמצעות החזרה לטבע בציורי, וההתיישרות עם המסורת הציורית, מצאתי חופש שמאפשר לי להעמיק את העניין שלי במופשט, ובו בזמן לחקור את הקשר שבין אמנות לטבע ובין הדמיוני לממשי".
צריך להבין למה הוא מתכוון במלה "מופשט". "המופשט הוא הבסיס של כל ציור, יהא זה של פיקאסו או של ריצ'רד אסטס. קו למשל הוא יצור מופשט, עד שהוא מתווה דימוי כלשהו. האלמנטים של הציור, כמו צבע, קו, כהות, חלל, צורה, מופשטים כשלעצמם. כשציור הוא טוב, הצד הזה מטופל, הצבע לא סתמי. הצד החזותי צריך לפתות את העין, לפני שאתה בכלל נכנס למשמעות או לסיפור. לפעמים הצורה היא המשמעות - כמו אצל מונדריאן למשל. ויש ציורים שלא צריכים סיפור, כמו דיוקן עצמי של רמברנדט או ציור של ורמיר: מספיק להתבונן וליהנות".
התבוננות ארוכה, כנות וענווה הן תכונות שניסה בקר להנחיל לדורות של תלמידים עצבניים שלא הצליחו להבין איך לעזאזל אחד כמוהו משתלב ב"מדרשה", עם הדרישות הקפדניות המחמירות שלו, עם מה שהם פירשו כשמרנות, בלי לדעת שהוא הגיע הנה מארה"ב עמוס בכל הרעיונות הכי חדשניים של האקספרסיוניזם המופשט והפופ-ארט, ושינה כיוון כדי להתקרב לאמת שלו. בקר בחר במודע לרדת מעץ האוונגרד ולהמשיך שושלת ארוכה של מאסטרים, גם באמנותו וגם בשיטת הלימוד שלו. התלמידים שהעריכו אותו - והיו רבים כאלה - ידעו בדיוק מה הם רוצים: להשיג שליטה בסיסית במיומנויות כמו ידע ברישום והבנה מעמיקה בצבע, ובנוסף, כפי שהוא מגדיר את זה, ללמוד לצייר באופן אחראי.
מה פירוש השליטה הזאת, האחריות הזאת?
"כך אני קורא לדברים בסיסיים כמו קומפוזיציה, חלל, מבנה, צורה, צבע. איך לבנות קומפוזיציה שמתאימה לקונצפציה של האמן. לא לשם קומפוזיציה - אין שום משמעות לקומפוזיציה טובה, אלא אם כן היא עוזרת להעביר את המסר, עוזרת לאמן להגיע למקום שהוא רוצה. בתקופת האקספרסיוניזם המופשט אמרו שהצופה יכול לראות מה שהוא רוצה ביצירת אמנות. אני לא מאמין בזה. אני מאמין שהאמן אחראי למסקנות של הצופה. עדיף לא לתת לצופה להגיע למקומות שאני לא מכוון אותו אליהם".
מיטש בקר - ציור
אנו יושבים ליד המחשב ובוחרים תמונות. עוברים על אמנים אחרים שמקוטלגים אצלו - אוד נרדרום, אליס ניל, ופתאום דנה שוץ, טרייה ועכשווית בצבעוניות זועקת, ואחריה עבודות של ז'אק-לואי דויד מהמאה ה-18, ושוב החיוך המהיר שלו: את מבינה? דנה שוץ, זה יפה, אבל דויד זה משהו אחר. תחושה אחרת לגמרי.
הוא גר בהרצליה פיתוח ליד ואדי מעוטר עצי אקליפטוס שלא אחת שימשו אותו לציורי טבע דומם. בסטודיו שבנה לעצמו שם יש חלון בתקרה( skylight) צפוני, והמון כלי עבודה וציוד אמנות שהצטברו במשך השנים, כמו מאות מכחולים שעל אף אחד מהם הוא לא מוכן לוותר. מדי פעם הוא בונה לו איזה שולחן להנאתו, ומאלתר כני ציור מתוצרת עצמית.
בעבר נהג לאחר בימות הקיץ סטודנטים לקורסים אינטנסיביים של שבועיים, עם מודל עירום, או פשוט לצייר את הטבע סביב. בקרוב ימלאו לו שבעים, וכשאני שואלת מה הדבר הכי חשוב שקרה לו בחיים האמנותיים הוא עונה: "עוד לא הגעתי לזה". ברזומה שנתן לי חסרות תערוכות שעשה מאז שנת 2000. הוא לא מתראיין ולא עוסק ביחסי ציבור וממעט להגיע לפתיחות ולהתחכך בעולם האמנות. אפילו את הטעות הרווחת באיות שמו בעברית - בייקר במקום בקר (Becker) - הוא לא טורח לתקן.
מיטש בקר נולד ב-1938 בשיקגו, שם גם למד אמנות (מאסטר באוניברסיטת שיקגו, 71'). ב-72' עלה לישראל, לא לפני שהשתתף בחגיגות האוונגרד המתעורר של שנות הששים בארץ, בין היתר עם רפי לביא וקבוצת 10+ (בתערוכה של 10+ במוזיאון ת"א מוצג ציור שלו). את לביא, שהוקסם מן הציורים שלו וראה בהם פופ ארט, הכיר דרך ידידה משותפת. רן שחורי כתב עליו שהוא זה שהביא את הפופ-ארט לארץ. בקר עצמו אומר שמעולם לא חשב עצמו לאמן פופ ולא ניסה להשתמש בסמלים העכשווייים - אז - של הפופ. "היו צמאים לראות את זה פה בארץ, אז תפסו איזה אמריקאי שעבד בצורה יותר פיגורטיבית". בעצמו הרגיש קרוב יותר ללארי ריברס, אי-שם בין הדימויים, ספונטניות המכחול והטיפול בדמויות של ריברס - לדה קונינג והאקספרסיוניזם המופשט.
על תערוכת יחיד שעשה בגלריה גורדון ב-67' הוא מספר, "הרגשתי מאוד נוח עם מה שציירתי". הציורים של אז היו, כמובן, רחוקים מרחק רב ממה שהוא עושה היום. אבל אולי לא מרחק רב כל כך כפי שנדמה בתחילה. לאחר עלייתו לימד בכמה מקומות, כולל מכון אבני ובצלאל, היה מנהל המכון לאמנות בבאר שבע, וב-77' הגיע למדרשה בהמלצת רפי לביא ורן שחורי (אז המנהל), שם לימד ציור ורישום עד פרישתו. הוא הציג בשורה ארוכה ומכובדת של מקומות, כולל התערוכה "מבוך" במוזיאון ישראל בירושלים ב-67', שאצר יונה פישר, בה השתתפו בין היתר יצחק דנציגר ויגאל תומרקין. הוא הציג בכמה מוזיאונים בארה"ב, וכן בתערוכות קבוצתיות ותערוכות יחיד בישראל ובשיקגו.
בשנות השבעים צייר בצבעי מים תמונות שהוא מגדיר כ"חיבור בין אקספרסיוניזם מופשט לסוג של ריאליזם". על תערוכה בגלריה יודפת בתל אביב (1973) הוא אומר, "ניסיתי להגיע לתחושות פיגורטיביות דרך המופשט, אבל לא יכולתי להתנתק לגמרי מהדמות".
בשנות השמונים צייר "פיגורטיבי ללא התבוננות", או אולי "התבוננות פנימית", אבל מעט אחר כך שינה כיוון כשהחל לצייר מהטבע. כמורה טען תמיד כי "אין עשיר יותר מהטבע", וגם "המקור של כל ציור הוא אבסטרקט", והציע גם לאמני מופשט לחזור מדי פעם לצייר מהטבע, כדי לקבל ממנו רעיונות חדשים וכדי שלא להידרדר למנייריזם.
למה החלטת לעבור לריאליזם?
זה נותן לי שקט בראש. משהו שהשפיע עלי היה ביטוי של אריכא, כששאלו אותו שאלה דומה: 'הראש היה עייף והעיניים נשארו רעבות'. אריכא אמר את זה יפה, ואין צורך שאגיד את זה במלים שלי".
בקר עונה במהירות, כמי שנשאל זאת פעמים רבות, או אולי כמי שחשב הרבה על הדברים וניסח לעצמו הצהרת אמן קוהרנטית. תמיד התרשמתי מהסדר שיש לו בראש, מיכולתו להבהיר ולבטא ללא קושי את הרעיונות שיש לו על ציור, ועל אמנות בכלל. אחד הציטוטים האהובים עליו, הוא אומר, הוא של הסופר ג'ון בארת מתוך LETTERS, "אני מתייחס למציאות יותר ברצינות בימים אלה, מכיוון שאני מוצא שהיא פחות מציאותית ויותר מסתורית".
"יש לי ספקות כמו שיש בכל ציור מסוג אחר, אבל ירד ממני הלחץ שאני צריך להגיד משהו כל רגע. אני סומך על האישיות שלי ועל ניסיון החיים שלי, שזה כבר יעבור דרך הציור בתור אמירה. ולא שאין לריאליזם נגיעה לאינטלקט, כי אי אפשר להיות בור וטיפש בתחום האמנות. אבל, למשל, פריץ פרלס אומר ב'גשטלט' - 'הנהר זורם לבד, לא צריך לדחוף אותו'".
אחד האנשים שהשפיעו על החלטתו לעבור לצייר מהטבע היה הצייר ישראל הרשברג, אותו הכיר כשלימדו שניהם במכון אבני. "היתה לי תמיד נטייה לזה (לריאליזם), וברחתי מזה, לא יודע למה - מכל מיני סיבות - אולי בגלל התקופה, שיקגו של אותם ימים, האקספרסיוניזם המופשט והגישה שאמן חייב להביע את עצמו. אבל במכון אבני, כל מה שקרה בכיתה שעל ידי עורר אצלי צמא.. התחלתי להתאמן בבית בלי להגיד לאף אחד, גם לא להרשברג. יום אחד התקשרתי אליו ואמרתי לו שאני עושה כך וכך ויש לי כל מיני בעיות, הוא התחיל להסביר לי בטלפון, אחר כך מדי פעם קפצתי אליו לירושלים וגם למכון אבני והראיתי לו עבודות, וזה בנה בינינו קשר נחמד".
מאוחר יותר הציגו ביחד בכמה תערוכות קבוצתיות ("ארבעה ציירים פיגורטיביים" עם שלום פלאש וחוה ראוכר), ומיטש גם היה צייר אורח במרתון ציור נוף של Jerusalem Studio School - בית הספר של הרשברג בירושלים. מבין האמנים הישראליים בני הדור הצעיר שהוא מעריך, שני אמנים - אלדר פרבר ודוד ניפו - הם יוצאי בית המדרש של הרשברג.
מה זה מנייריזם בעיניך?
"זה סוג של נוסחה שמתקבעת כשמשהו מצליח, נוסחה קלה שכבר לא צריך לשנות בה שום דבר, לא צריך להילחם עם בעיות ויזואליות כי כבר יש דרך להביע דברים. מאוד שטחי. זה 90% מהאמנות שאני רואה, מין מוצא קל. אבל את דה קונינג, שניתן בקלות למצוא אצלו את המניירה, אני דווקא אוהב. אז go figure".
במדרשה היה לו קשה. מורים אחרים לא הבינו מה הוא מנסה לעשות ולא תמכו בו. גם רפי לביא לא תמיד הבין. "הוא הבין באופן חלקי, כן. אם השפעתי במדרשה לא היתה כפי שהיתה אמורה להיות, אין זו אשמתו של רפי. היתה לו כריזמה, ולי אולי לא היתה מספיק".
את לביא עצמו העריך מאוד והם היו ידידים טובים. גם את יגאל תומרקין ומשה גרשוני הוא מעריך ומכבד. לדבריו, השניים משקיעים הרבה כדי להראות ביצירתם את הקשר למסורת האמנות.
יש איזה עתיד לריאליזם בעולם שבו כל כך הרבה שינויים עוברים על הציור? עולם שבו יש וידיאו ארט ומיצב, וכמעט הכל מושתת על החדשנות?
"החדשנות באה ממני", הוא פוסק, "החדשנות היא שאני לא צריך לרוץ לכל מיני תערוכות כדי לראות מה חדש. אולי החדשנות שבי היא שאני לא מנסה לחדש. אמת, יש לריאליזם בעיות. ישנן מגבלות כמו חוסר ספונטניות, אי-יכולת לשנות כיוון תוך כדי עבודה או לחבר עולמות שונים. אני משקיע המון מחשבה, אבל אולי אין לי אומץ לפרוץ את הגבולות".
מי שכן מצליח חלקית, לדבריו, הוא הצייר האמריקאי מארק טאנזי. מצליח "מבחינת רעיונית לפחות, אבל הוא דל ויזואלית ומוגבל מבחינת המורכבות. אין לי ממנו סיפוק ויזואלי שהייתי רוצה יחד עם הסיפוק האינטלקטואלי שהוא נותן לי".
מיטש בקר (צילום: רונה שחר)
בשנים האחרונות ממעט בקר להציג. אין לו כוח וחשק להתעסק עם שיווק עצמי. מדי פעם פוקדים את ביתו אנשים שאוהבים את ציוריו, הרבה מכירות לא יוצאות מזה. את הדיוקן העצמי שהציג לא מכבר בתערוכה קבוצתית בגלריה העירונית בגבעתיים, צייר לפני כעשר שנים, ב-97'. יש בו (ברקע) אזכור לציור של רותקו שהיה תלוי במכון לאמנות בשיקגו, שם למד בצעירותו. כל יום היה עובר במסדרון שבו היתה התמונה תלויה, ויש לציור הזה התייחסות לתקופה, להתאהבות ברותקו, לזמנים האחרים ההם. לא תמיד אני בא עם קונצפט מראש, בציור הזה - כן, הוא מעיר בחיוך.
התערוכה נקראה "מנהרת הזמן". שם הולם וסמלי, המבטא הן את מה שנתפס בטעות (בחוגים מסוימים בעולם האמנות) כאנכרוניזם - ציור ריאליסטי - והן את האופן שבו היה מיטש בקר רוצה שיבינו, או יחוו, את אמנותו. זמן הוא גורם מכריע בעידן האינסטנט, שבו אנשים רגילים לתת מבט חטוף בדברים ולהמשיך הלאה. הוא רוצה לגרום לצופה להתעכב על תמונה, לעמוד מולה כמה דקות. הוא אולי מרגיש קצת כמו דון קישוט כשהוא אומר: "אם אני יושב חודשים על עבודה, אני רוצה שהקהל ירגיש את ההתבוננות ארוכת הטווח, את העומק הזה שצילום לא יכול להגיע אליו".
