תערוכות של גלעד אופיר, ראובן זהבי, שי פדרו וחוה גילון

ו"חמישה סיפורים" באום אלפחם, "ללא כותרת" באוניברסיטת חיפה ו"למפות את ה'אני'" בבית ברל

גלעד אופיר - מעשים וימים

ביום חמישי 25 במאי 2006, בשעה 19:30 תיפתח בגלריה גורדון תערוכתו של גלעד אופיר – מעשים וימים.  התערוכה תנעל ביום שבת 17 ביוני 2006.

גלריה גורדון. שעות פעילות הגלריה: ג'-ה' 11:00-19:00, ו' 10:00-14:00, שבת 10:00-13:00

בחלק הארי של התערוכה מוצגים תצלומי צבע גדולי מימדים של מבנים ארעיים ואוהלים בנגב. כאשר אופיר מצלם בנגב - אולי אתר האקזוטיקה המובהק ביותר של הציונות - הוא אינו מפעיל עליו את המבט האקזוטי, אלא מביא אליו את הגיאוגרפיה הפנימית של תצלומיו. בצילומים אלה המדבר אינו מופיע כמרחב אקזוטי וחושני, אלא כנוף מחושב וממוסגר. זהו צילום שכלתני וביקורתי שאינו מתכחש למטען הסמלי של המדבר או ליופי שבו, אך יוצר אותם בתוך גבולות מדודים. במובן מסוים הטבע מקבל תכונות של טבע דומם והאוהלים הופכים לפיסול מושגי.
גלעד אופיר הציג בתערוכות יחיד וקבוצתיות רבות. עבודותיו נמצאות באוספים חשובים בארץ ובעולם. ביניהם אוסף הטייט מודרן, מוזיאון ישראל ומוזיאון תל אביב.

גלעד אופיר

ראובן זהבי - חישופים

תערוכה חדשה בגלריה "וונטה",   ימים א'-ה', 11:00-18:00
סטודיו הזירה - רח' הרכבים 4, תלפיות

"פעולות החישוף שיוצרות עקירה והרס, הן אמצעי ענישה מתוחכם שננקט לצורכי הגנה, לכאורה. כמו בכל ענישה יעילה, גם בחישוף קיים מימד של אקראיות הקשורה לאבדן זהותו של הקורבן הבודד, שכן הפגיעה השרירותית אינה מכוונת אליו במישרין. מנגנון החישוף מלווה בשאיפה לטיהור, יישור המכשול והסרת הסבך בו מסתתר היעד. זו פעולה שנעשית בניסיון לפתוח את שדה הראייה ולקבל פרספקטיבה. על כן, בין הפרקטיקה הצבאית לפרקטיקת הציור נוצרות נקודות מפגש, דבר שבא לידי ביטוי בשימוש המבוקר במשתנים רנדומאליים". ראובן זהבי, 2006

לצפייה בסרטון דיגיטלי "יד רושמת חישוף" לחצו כאן

שי פרדו

הגלריה החדשה לאמנות בת-ים,  ברחוב הגבול ( שמחה הולצברג 18 )
יום שלישי 23/5/06 בשעה 20:00  
שעות פתיחה: שבת 12:00 – 14:00,  נעילה ב-1/7/06

התערוכה עוסקת בנושא הקורבן החברתי, שהוא בעצם כולנו כקורבנות הזמן, החיים, תקשורת,
פרסום, מלחמות וכו'. התערוכה מתעסקת ברעיון האוניברסלי של המושג, ואיננה חותרת לפרטים.
התערוכה עשויה בטכניקה מעורבת – רישום גיר על רצפה, רישום "דמות קורבן" בשכפול פעם מימין ופעם משמאל וחמש דמוית עשויות בטכניקת "יציקות חול בגבס" כאשר הדמויות מונחות על רצפת הגלריה כשלכל דמות יש גוון צבע שונה מתחת המסמל אופי ומצב שונה. כל דמות מורכבת אך ורק מפנים, ידיים ורגליים, כך שבאופן אוטומטי המוח משלים את שאר הגוף. מעל כל דמות יש נורה היורדת מהקיר ומאירה בצורת הילה את חלל הדמות ובכך יוצרת אשליה של נשמה – וחיים.

שי פדרו מתוך "הבא" 

חמישה סיפורים / ללא זיכרון אין לך זיקה אמיתית למקום

הגלריה לאמנות אום אלפחם
אוצרים: חנא פרח וח'אלד חוראני
האמנים המשתתפים: תייסיר ברכאת, נביל ענאני, סולימאן מנסור, ח'אלד חוראני, סמיר סלאמה.
פתיחה: 20.5.2006 שעה 16:00, הגלריה לאמנות אום אלפחם,  נעילת התערוכה: 15.8.06

התערוכה "חמישה סיפורים" מאגדת חמש דמויות מרכזיות באמנות הפלסטינית, חמישה אמנים בני דורות שונים, הבאים ממקומות שונים, כל אחד ותחום עיסוקו, כל אחד ושיטת עבודתו. עם זאת, הסיפור הפלסטיני האחד עודנו מאחד אותם לכלל שותפות אחת, לאותה הוויה, לאותו תהליך ולאותה חוויה.
הסיפור הפלסטיני הטיפוסי, ה"חקאיה", הוא בעל התחלה וסוף. האמנים הפלסטינים המשתתפים בתערוכה הנוכחית מתעדים את זיכרון הסיפור הפלסטיני הקולקטיבי שטרם בא על סיומו באמצעות מטאפורה וסימבוליזם שברירי, כל אמן בנפרד, מתוך חוויה אישית, וזאת מתוך שאיפה לפרש את העבר ולהגיע להבנה של ההווה ולקבלתו.
כל אחד מחמשת האמנים מודע לעצמו ולמורשתו, וסיפוריהם מהווים נדבך שהנו חלק בלתי נפרד מן הנרטיב הקולקטיבי. סיפורם האישי, לצד סיפוריהם של אחרים בני דורם, מייצג פרק משמעותי בהתפתחות האמנות הפלסטינית המקומית.
היושב בחברת חמשת האמנים הופך לחלק ממהלך תמידי כמעט של שיג ושיח. במודע, שלא מודע או בתת מודע, הופכים אירועים, דמויות, רצפי התרחשויות ורגשות לחלק ממאגר סיפורי החורג מגבולות החוויה של שתיית קפה או תה ושיחה מבודחת בצוותא. הסיפורים על הממשי ועל הדמיוני, על הנכסף ועל המושג, מהווים כולם משלים ודברי מוסר כאשר הם מסופרים בקולו של האמן.
הרעיון לבחון את סיפוריהם של אמנים ולחפש קווים מקבילים בין הסיפורים לבין יצירות האמנות, היה כמעט בבחינת התגלות. הזדמן לנו כלי חדש שבעזרתו ניתן להתחקות אחר המניעים, המרכיבים, המוטיבים והרעיונות של אמן באופן אישי ובלתי אמצעי. נסללה לנו הדרך אל נבכי נפשם של האמנים. מעין מסע אל תוך תודעתו של ג'ון מלקוביץ'. עלינו, החיים בתוך התרבות הערבית, להבין כי כוחם של הדימויים עודנו נובע מן הטקסט המילולי. במשוואה דו-ערכית זו של תרבותנו, עדיין רב יותר כוחו של הסיפור. הנפש עודנה נתונה להשפעת מסורת המשלים התנ"כית ולכוח המילים של הקוראן.
"ידיד יעץ לי פעם כי עלינו לנצל את כוחו של ההסבר הטאוויל (הארוך) כדי להבין את העולם. הייתי רוצה לשאול אמירה זו ולהציע כי נשתמש בכוחו של הטאוויל כדי להבין את עולם האמנות הפלסטיני. כל שעלינו לעשות הוא לפתוח את דלת הקסמים, לחצות את הסף ולמצוא נחמה באלף ואחד הסיפורים שיש לכל יוצר ויוצר לספר לנו." (מתוך מאמרה של רים פדה בקטלוג התערוכה)
בהופעתם על הבד, על הנייר או על המסך הקולנועי מתרגמים "סיפוריהם" של אמנים פלסטיניים את החיים סביבם לכדי צורה, שבתורה מגדירה את האמנות הפלסטינית על מנת להגן על הנרטיב הקולקטיבי. עלינו לספר את שברירי "הסיפורים" ולשמרם.
באחד הראיונות האחרונים שהעניק, הדגיש אדוארד סעיד את חשיבות ה"חיקאיה", הסיפור הפלסטיני: "מדהימה בעיניי ההתעקשות על הסיפור הפלסטיני, על הצורות השונות שבהן הוא מסופר, ועל העובדה שאיננו סיפור מאורגן. כיוון שהעם הפלסטיני הוא עם ללא מדינה, יש להמשיך ולספר את הסיפור הפלסטיני בכל דרך אפשרית, בעקשנות ובאופן משכנע ביותר, כדי להסב תשומת לב מרבית לסיפור, וזאת משום הפחד המתמיד שהוא יתפוגג וייעלם".

ביום פתיחת התערוכה, 20.5.2006, בעזרת אישורי כניסה מיוחדים, היגיעו האמנים הפלסטינים לישראל, כדי להשתתף באירוע.

תייסיר ברכאת

ביום שישי, ה- 26 במאי, בשעה 12:00, תיפתח התערוכה  בגלריה לאמנות של אוניברסיטת חיפה.

בתערוכה יוצגו שלושה עשר אמנים: סמדר אליאסף, בועז ארד ומיקי קרצמן, אמנון בן-עמי, יוסי ברגר, דוד גינתון, דרור דאום, רפי לביא, הילה לביב, סמדר לוי, אנג'לה קליין, אפרת קליפשטיין, הנרי שלזניאק
אוצרת הגלריה: רותי דירקטור

בפתיחת התערוכה תקיים מיכל שרייבר מיצג  - מודל הנסיעה בזמן (ללא כותרת)

התערוכה "ללא כותרת" היא המשכה של התערוכה "מספרי סיפורים".
התערוכות מתקיימות כשני פרקים עוקבים, אשר מבקשים לגעת, מכיוונים מנוגדים, במאפיינים מהותיים של האמנות: האמנות כמספרת סיפור לעומת אמנות המדברת את עצמה; הרצון לגולל סיפור, מול הנטייה של האמנות להישאר סתומה ולא מפורשת, מתקיימת במישור ויזואלי שאינו מתפענח בהכרח למילים.
התערוכה "ללא כותרת" מאמצת את שמו של המושג המגלם בתוכו באופן המובהק ביותר את האמנות המודרנית, המופשטת והמתחמקת מסיפור. רוב העבודות בתערוכה אכן נקראות "ללא כותרת", אם כי לא כולן. לחלקן כותרות אחרות אשר מבהירות כיצד כותרת מניעה קריאה ופרשנות, או - מייצרת מסך נוסף של עמימות. 
בין אם הן נקראות ללא כותרת" או בשם אחר, אפשר לאפיין את העבודות בתערוכה (הנבדלות זו מזו בטכניקה, סגנון, התכוונות וכו') בתכונה שניתן לכנותה "ללא כותרת" – לכולן מידה של הרמטיות וחידתיות, כולן הודפות מעליהן את המילולי.
קטלוג משותף לשתי התערוכות יצא לקראת פתיחת התערוכה. בקטלוג מאמרים מאת רותי דירקטור, איל בן דוב וטלי קוסוי.
התערוכה תינעל ב- 21 ביולי.

דרור דאום "ללא כותרת"

 משפוח'ס / חוה גילון

פתיחה 23.5.06    נעילה 15.6.06
האקדמיה לעיצוב ולחינוך ויצו חיפה, רח' הגנים 21, המושבה הגרמנית, חיפה. טל. 04/8562555
א' – ה' 10:00 – 18:00      ו' 10:00-14:00
אוצרת: גלית סמל

תערוכה זו בוחנת את גלגוליהן של ארבע משפחות מישראל, שתיים יהודיות ושתיים ערביות. היא מתייחסת לתנודות הגיאוגרפיות של המשפחות ולנסיבות גורלן הפרטי שהביאן למקום בו הן יושבות היום. נושאים של עקירה והגירה נבחנים מנקודת מבט נשית, תוך העמדה השוואתית בין ההיסטוריות הפרטיות, היהודיות והערביות, כאשר מושג המשפחה נבדק ברמה האישית והקולקטיבית.
החוויה המשותפת של מעבר, מסע, נדודים, תלישות, הגירה ועקירה ממדינה למדינה, מתרבות לתרבות מאפיינת את העבודות. באמצעות טכניקות שונות ומגוונות, מבטאת גילון את זהותה המיוחדת של כל משפחה, ובוחנת דרך ההתייחסות לפרט משמעויות חברתיות, תרבותיות ופוליטיות.
גילון מנסה לבחון כיצד השפיעו ההגירה או העקירה על כל משפחה, האם היא נותרה תלושה ללא כל מולדת? האם בחרה לאמץ טריטוריה קוסמופוליטית ובכך להישאר בלתי מוגדרת או בחרה להגר מכל מרחב גיאוגרפי שהוא, ונשארה מכונסת בתוך עצמה?
התערוכה "משפוח'ס"  היא מסע גילוי מרתק שערכה האמנית לתוך הווייתן של ארבע המשפחות, על-פני תקופה ארוכה של מספר שנים. הוא נוצר מתוך רצון לבחון את המצב המורכב האופייני לאזור ולמדינה בה אנו חיים. בחירת המשפחות אינה מייצגת; היא נעשתה באופן אקראי מתוך היכרות אישית של האמנית, ומתוך רצונן של  נציגות המשפחות לבדוק את שורשיהן ואת ההיסטוריה הפרטית שלהן. השיקוף האמנותי מהווה אפוא פן התבוננות נוסף בסיפורי המשפחות ובגלגוליהן.
תערוכה זו מהווה המשך לתערוכה "מפת הולדת" שהוצגה בגלריה לימבוס בת"א ב- 2004.

חוה גילון, סבא יצחק וסבתא מרים, 2005-2006

למפות את ה'אני'

הפתיחה 17.5.06 בשעה 16:00,  סגירה 11.6.06

למפות 'אני' ה-26 לאפריל בשעה 16:00 גלרית האורחים המדרשה בית ברל
אימאן אבו-חמיד, נעמה אורבך, סיגלית בנאי
אוצר: ניר פורת

התערוכה מנסה לטעון שדווקא העיסוק האמנותי בביוגרפיה הפרטית ובארכיאולוגיה האישית הוא זה שדרכו מתגלה המימד החברתי-לאומי והגאוגרפי-פוליטי. התערוכה מכנסת יחד 3 אמניות השונות זו מזו בזהותן הדתית והאתנית ומנסה להראות שחרף השוני התרבותי הן עסוקות בשאלות דומות של זהות ביחס לתרבות ולמקום בו הן פועלות.
נעמה אורבך חוזרת בעבודותיה אל שנות ילדותה כילדת חוץ בקיבוץ, מרחב שבו הפרטי נטמע בקולקטיבי ובלאומיות הציונית.
סיגלית בנאי שמוצאה אשכנזי ומזרחי גם יחד מסמנת את מקומה שלה בתווך בין התרבויות, ומרגישה כבת בית בתרבות הערבית אליה היא משתוקקת וכמהה.
אימאן אבו-חמיד עוסקת בנושאים אישיים וביוגרפיים אותם היא קושרת בשאלות מורכבות
על זהותה כאשה פלסטינית שחיה בישראל.

נעמה אורבך