איציק בדש - דיאווני (פרט)
הומוסקסואליות, מזרחיות, יהדות ואיקונוגרפיה נוצרית; על עבודתו של איציק בדש
בשבועות האחרונים סוערות הרוחות סביב הפרסומת הסקסית בה מככב מעצב הצמרת מיקי בוגנים. ההומואיות המזרחית המופגנת של בוגנים היוותה מצע נוח לחשיפת ההומופוביה הסמויה המקננת בקרב אנשי תקשורת מובילים. בחרנו לפתוח ברעש התקשורתי שעוררה הפרסומת, כיוון שבוגנים הביא את ההומואיות המזרחית אל לב ליבו של הפריים טיים הטלוויזיוני וכן בשל תמיכתו הגדולה בתערוכה "דיאווני" של האמן איציק בדש (אוצרת: טל בן צבי), שהקדיש את תערוכת היחיד הראשונה שלו לעיסוק בחומרים ביוגראפיים מובהקים. כנשא איידס והומוסקסואל מוצהר בחר בדש להעניק נראות רפלקסיבית מורכבת לרפרטואר הזהויות המרכיבות אותו.
בראשית היה האיידס: מחלה חברתית מתויגת הנושאת מטענים של טומאה, חטא ופשע. בכדי "לטהר" את עצמו מן המחלה הכרונית, ביצע בדש פולחן הנושא אופי דתי. ערום כביום היוולדו, טבל בדש בגיגית מלאה מים המדמה הן את הרחם האימהית המגוננת והן את מי השלייה. אמו וסבתו רחצו את גופו במי סבון, תוך שהן מקוננות, שרות ומתפללות לשלומו. טקס הרחצה הסימבולי התקיים כאירוע פרפורמטיבי ותועד באמצעות מצלמות וידיאו וסטילס. העבודות שנבחרו מתוך מאות הפריימים שצולמו במהלך הטקס, חושפות את כפילות הפנים שמקננת במחלה המדוברת ביותר במאה ה - 20.
מחלת האיידס היא הפנטום המרחף מעל העבודות. המחלה כפי שהיא מוצגת בתערוכה אינה נושאת אופי אוניברסאלי, כי אם מבע מקומי ייחודי: זהו איידס ישראלי. העבודות ניזונות ממקורות השראה מנוגדים: המסורת היהודית הדתית והמסורת הנוצרית. כל אחת מן המסורות מייצגת את מחלת האיידס כרוח רפאים מסוג אחר. עולמות ידע מגוונים אלו ממסגרים את האיידס ואת נשאה תחת הקשרים שונים.
ההקשר היהודי המופיע בתערוכה בא לידי ביטוי באמצעות המשפחה האינטימית. בדש גילה כי בעבר הרחוק עסקו הנשים במשפחתו בקינה, ובצעירותו אף היה עד לטקס קינה שהנחתה סבתו. לפיכך אין להתפלא כי הנשים המקוננות ליוו את טקס ההיטהרות הייחודי שבנה סביבו האמן.
הנשים המקוננות הקיפו את בדש בחגורה של אהבה וכאב תוך שהן שרות את "התיקון הכללי" הלקוח מספר תהילים. זימרתן המסורתית התנגנה בעגה ערבית מודגשת, שהצליבה יחד זהות אתנית וזהות מינית באופן שלא נעשה עד כה באמנות הישראלית. התצלומים הדוממים נתלו בחלל התצוגה, מלווים קולה של הזמרת דקלה (שאף נכחה בטקס עצמו).
הטבילה הסימבולית שביצע בדש מנהלת דיאלוג אמנותי עם אקט הטבילה הממשי שביצעה שולי נחשון במקווה המסורתי בעקבות מחלת הסרטן בה לקתה. השניים מתפתלים בנבכי המסורת היהודית המשמשת להם משען רוחני שאינו כבול בהכרח לציוויים הדתיים הנורמטיביים. כפי שמציינת בן-צבי, דומה כי פעולות הטבילה וההיטהרות, בעלות חשיבות מרכזית ביהדות, הופכות בעבודה האמנותית לטקס מעבר רוחני. לא ניתן להתעלם מן העובדה ששימושו של בדש באלמנטים יהודים אורתודוקסים טוען את העבודה במתח הניזון מן התיוגים הדתיים החמורים הנלווים למחלת האיידס ולהומוסקסואליות.
בעבודות אחרות מיוצגת מחלת האיידס תחת משטר האיקונוגרפיה הנוצרי. בתמונה אחת היא נראית כמחוללת את הצלוב המודרני, ובאחרת היא מדמה את תנוחת הפייטה בה אוחזת מריה בבנה המת. בתמונות אלו מהדהד זיכרון עבודת הוידיאו המרשימה של ארז ישראלי "שיר האהבה" (2007), המתמקדת בדיאלקטיקה ההרסנית הטמונה בזוגיות: על רקע פסקול מלנכולי מציגה עבודתו של ישראלי פעולת שטיפה אינטימית המתקיימת בין זוג גברים. אחד מבני הזוג רוחץ את חברו במעין אגן רחצה מטוהר, המסתיים באקט ברוטאלי של הטבעה. מותו של בן הזוג ולידתו המחודשת מרמזים על מעמדם הלימינאלי של הצלוב הקדוש ושל חולי האיידס.
הלימינאליות הנגלית בעבודה אינה מזקקת "רגע מרגש" בחייו של נשא, אלא מקפלת בחובה מטען ביוגראפי וקהילתי שלם. מטען זה קורא תגר על הישראליות הנורמטיבית, ועל ייצוגיה התקניים של הסצנה ההומוסקסואלית עצמה. בדש ובוגנים הביאו אל אור הזרקורים את פניה המרובדים של הנטייה המינית. עד כה התעטפו ההומואים הישראלים במעטה שמספקת התרבות המערבית הגלובאלית. ייצוגים "אחרים" של הומואיות מקומית: מזרחית, ערבית ואחרת, נותרו ספונים במעמקיו האפלים של הארון. גופו הערום של בדש חשף בו-זמנית: מחלה מסומנת, אתניות מסומנת וזהות מינית מובחנת. מה שנתפס עד כה כסוג של מציצנות דוקומנטארית, הפך לראשונה לעבודת אבל אמנותית מורכבת.
