כדי להבין את העוצמה האמיתית של הטכנולוגיה, צריך להתחבר למקומות הכי אנושיים שלנו | סיפורי ניו-מדיה: כמה מלים על ההתמכרות לאפקט ועל אפקט ההתמכרות, על אשליה של יצירה ויצירה של אשליה
כששואלים אותי מה אני עושה, שוב עולה ההתלבטות. בדרך-כלל אני פותרת אותה בכותרת מתפשרת וידידותית לסביבה. לפעמים בכל זאת אוחזת בי אופטימיות חסרת כל בסיס, ואני מוצאת את עצמי פולטת גיבוב מלים שאולי יצליחו, לשם שינוי, להעביר את רוח עיסוקי. משם זה הולך ומתדרדר להסברים הולכים ומסתבכים שלא אותם ביקש בן-שיחי לקבל. בסוף אני מציעה פשרה בצורה שורה של מלות מפתח, כמיטב המסורת הגוגלית.
סיפור חיי. איכשהו תמיד יש לי תשובות מסובכות לשאלות פשוטות. מאיפה את? ארה"ב, קנדה, שילה, תל-אביב. איך קוראים לך? מתי? כשנולדתי? כשעליתי? לפני שנתיים? עכשיו? מה את עושה? פסיכולוגיה, פילוסופיה, אינטרנט, תרבות דיגיטלית, חינוך אלטרנטיבי...
אולי לכן אני מרגישה כזו הזדהות עם תחום הניו-מדיה. תחום מתגבש, לא ברור, לא מוגדר. רק מתחיל להכיר את עצמו. יש לו יותר מדי שמות, וניכרים בו שינויים תכופים בתוכן ובמסגרת. הוא מתפרש על קשת רחבה מדי של עשייה. אמנות דיגיטלית. מוזיקה אלקטרונית. וידיאו-ארט. net.art. אמנות אינטראקטיבית.
האמן וחוקר אמנות הניו-מדיה לב מאנוביץ' ניסה לתת הגדרה בסיסית לניו-מדיה: "פעילויות אמנותיות מבוססות-מחשב". רבים מוסיפים להגדרה גם פעילויות חברתיות, תרבותיות, מדעיות, פילוסופיות ורוחניות.
אחרי שנים של התעסקות פונקציונלית בטכנולוגיה, פתאום התעוררנו למשהו עמוק יותר. מי שרואה את ההתעוררות הזאת לא יוכל עוד להתכחש לכוח שיש לטכנולוגיה לחבר אנשים לא רק אליה עצמה, אלא גם למשהו שמעבר לה
כבר הספקנו להתפעל מהתחכום, מהאפקטים ומהמשכורות שבטכנולוגיה הדיגיטלית. וכמה שגדול האפקט בהתחלה, כידוע, ככה הוא שחוק ומאוס בסוף (ובעידן העיתונאות המהירה, לעתים אנחנו ממהרים מדי להצהיר על הסוף).
אבל עכשיו, אחרי שרבים כבר הצהירו על אכזבה מכל ההבטחות והאפקטים, קורה בניו-מדיה משהו שונה. נראה שהתחום מתחיל להתבגר. הפנטזיות כבר התפוצצו לנו בפנים, אבל הטכנולוגיה עדיין כאן. ורק עכשיו, במצב הפוסט-בועתי העגום, אנחנו מתחילים לראות מעבר לסנוור של אפקט האפקט, ולהבין שטכנולוגיה לבד זה לא מספיק.
למרבה הפלא מסתבר שחיבור בתי-ספר לאינטרנט לא עושה את התלמידים למבינים או מתקשרים יותר, ושהקמת אתר אינטרנט מרשים לא הופכת עסק לרווחי. מסתבר ששדרוג מקצועי בשישה חודשים לא עושה מתכנת טוב, ושלימודי תוכנות בבתי-ספר לאמנות לא מבטיחים יצירתיות אמנותית או מקצועית. שהעלאת תערוכות של אמנות דיגיטלית אינה ערובה לכך שאוצרים יאמצו את השפה החדשה, או שהציבור יהיה מוכן ללמוד אותה.
יש הטוענים כי העובדה שכל החיבורים, ההתקנות והפלאג-אינים לא הופכים את החינוך, את הכלכלה ואת החברה לטובים יותר הם עדות לכך שהטכנולוגיה פגומה במהותה. יטענו שמספיק להעיף מבט מסביב לראות את ההשפעות הכעורות של MTV, של תעשיות הייצור העצומות, של התפוצצות אוכלוסיית המכוניות, של ההורמונים המוזרקים לאוכל שלנו, של זיהום האוויר, הנהרות, היערות והמוחות.
אבל אם נהיה כנים, נהיה חייבים להודות שהטכנולוגיה אינה מצילה ממש כשם שאינה הורסת. האם זה אומר שהמחשב הוא רק כלי ככל הכלים? שאנחנו, בני-האדם בעלי הרציו העילאי, צריכים רק להפעיל קצת את השכל לפני שנלחץ על הכפתור?
מי שנתפס למחשבה שמפרידה בינינו ובין הכלים שלנו מפספס מציאות מורכבת הרבה יותר. למעשה, בזמן שאנחנו לוחצים על הכפתור, הוא לוחץ עלינו חזרה. לוחץ – ומעצב את הרגישות שלנו לכפתורים. הרגישות הזאת מתפתחת מבחינה הנדסית (כיצד נעצב כפתור שיילחץ בצורה האפקטיבית ביותר?). היא מתפתחת מבחינה אסתטית (על אילו כפתורים טוב לנו ללחוץ? מה זה עושה לנו? איזו חוויה נותנים כפתורים של סלולרי לעומת כפתורים של מעלית, או של מקלדת?). היא משפיעה עלינו גם מבחינה תפישתית, ומרגילה אותנו בסריקת שטח תמידית; צריך לדעת איפה הכפתורים. על קיר חלק נחפש מיד את הכפתור, ומול שלל כפתורים נבקש להגדיר את מקומנו דרך המחשבה "מה אפשר לעשות בכפתורים האלה?". תחשבו על דגמי הסלולריים המפוארים, למשל. אנחנו מתענגים על תרבות שלמה של כפתורים בלי לשים לב בכלל.
קשה לשקם יערות גשם ונהרות מזוהמים? ח?שבו כמה קשה יהיה לתקן תפישה וחשיבה של דורות שלמים
ברמה תפקודית יומיומית פשוטה, השפעתם המרגשת של חידושים טכנולוגיים מתחלפת במהרה בתחושה של נוכחות מטרידה, סיבוכיות יתרה ותחזוקה יקרה. אנחנו כבר מודעים יותר לקשר ההדוק, התלותי אפילו, בין חיינו לטכנולוגיה. לכך שהפכנו מבעלים לעבדים. כפי שהזהיר מרשל מק'לוהן, החוקר ומבקר המדיה שטבע את המונח "הכפר הגלובלי", עבד חכם יודע כיצד לגרום לבעליו להיות תלוי בו. כנראה שיצרנו עבד חכם. אנחנו מתענגים על תרבות שלמה של עבדות. בלי לשים לב בכלל.
לעיוורון הזה יש הרבה סיבות. למשל, שזו עבדות נוחה מאוד, ושכל-כך התרגלנו לתלות שלנו בטכנולוגיה, לעו?בדת העבדות, עד שהעבד נעלם משדה הראייה שלנו פשוטו כמשמעו. קל להעריץ את עגלי הזהב שמייצרים עבורנו התמכרות נגישה ומסנוורת. Escape? כל-כך קל וכל-כך אפקטיבי, עד ששוב משעמם. נדמה שאת הרעב הזה אי-אפשר להשביע, ואנחנו פונים לחפש את הכפתור המלהיב הבא.
בסוף אנחנו חייבים להודות שזה לא זה. אחרי כמה סיבובים ברכבת ההרים הזאת אנחנו מבינים שירדנו באותה תחנה שעלינו בה. שאחרי כל ההתרגשות, לא הגענו לשום מקום. והדבר המפתיע הוא שגם אחרי שמצליחים להכיר בעובדה זו בקול רם, הדחף המיידי הוא להצביע על מגמות שיווקיות, על הכוח של עולם הפרסומות, על אטימות הממסד – ולומר לעצמנו, "אבל ככה זה".
אבל האם זו באמת מציאות שניתן רק להכיר בה או להתכחש לה? לי נדמה שמה שפועל כאן הוא לא ראייה נכוחה של המציאות, אלא פשוט תפישת ברירת המחדל שלנו. זו מחלה אנושית ואנושה שירשנו: הנחת טבעיות המציאות. נראה לנו שמה שיש כרגע הוא מה שהיה מעולם ויהיה לעולם. אחד הסימפטומים של המחלה הזאת הוא עיוורון לעצם קיומה. הפילוסוף ג'ון סטיוארט מיל טען שמדובר במחסום שמקבע את הסדר הקיים ומעכב שינוי וקידמה.
תפישת ברירת מחדל. בדיוק כך: מחדל של ברירה. מצב שבו אנחנו לא מבינים שדווקא ניתן לבחור באופן אקטיבי. ואם בכל זאת יש אלטרנטיבה, איך מגיעים אליה?
***
כבר מאה שנה שתחומי מחקר שונים לוקחים חלק במה שנקרא מהפכת השפה. מבקשים להאיר את נבכי השפה באמצעות פילוסופיה, פסיכולוגיה, ספרות, מדעי מחשב, ליגנוויסטיקה, בלשנות. שואלים איך התפתחה השפה, איך ילדים לומדים מנגנון מורכב כל-כך תוך זמן קצר כל-כך, מה הקשר בין חשיבה ושפה, כיצד שפה מעצבת תפישות חברתיות. ספק אם מישהו כיום יכול לפקפק בחשיבות של הבנת הכלי הזה, המהותי כל-כך לתפקוד שלנו.
אנחנו כבר לא חושבים על שפה כעל טכנולוגיה – אבל היא בהחלט טכנולוגיה. אחת הטכנולוגיות החשובות ביותר שהמצאנו. היא "רק" כלי, שהפך במהלך אלפי השנים הקצרות האחרונות להיות חלק בלתי נפרד מהווייתנו, מצורת החשיבה ומאופן ההסתכלות שלנו. ורק במאה השנים האחרונות אנחנו מתחילים להבין את זה.
ההשפעות של טכנולוגיות דיגיטליות, הן על הסביבה שלנו והן עלינו, מהירות הרבה יותר. משנות החמישים מתריעים הוגים על הדחיפות שבלהבין את הרבדים האינטימיים ביחסי הגומלין שלנו עם הטכנולוגיה שלנו. אפשר לראות את ההשפעות האקולוגיות ההרסניות של התעשיות הגדולות כאות אזהרה. קיבלנו הדגמה חיה של סוג ההרס המתלווה לשימוש עיוור בטכנולוגיה למען רווחיות ואפקטיביות קצרות טווח. ההבדל הוא שעם טכנולוגיות דיגיטליות, ההשפעות הרבה יותר קרובות אלינו. קשה לשקם יערות גשם ונהרות מזוהמים? ח?שבו כמה קשה יהיה לתקן תפישה וחשיבה של דורות שלמים.
***
אז ברור שאין לנו את הלוקסוס של עוד כמה אלפי שנים עד שנתחיל ללמוד את השלכות הטכנולוגיה על חיינו. אבל מאיפה אפשר להתחיל להבין את הצד האנושי במשוואה?
בשנים האחרונות גילינו שטעינו בסוג הלמידה שבחרנו לקדם בד בבד עם ההתקדמות הטכנולוגית. כדי לפתח אלטרנטיבה לשעבוד לטכנולוגיה לא די בקורס "שימושי מחשב לכל". אנחנו צריכים לעצור את למידת הכפתורים הפסיבית, וללמוד את הטכנולוגיה תוך בחינה של המהות האנושית שלנו. כדי להבין את העוצמה האמיתית של הטכנולוגיה, צריך להתחבר למקומות הכי אנושיים שלנו.
טכנולוגיה היא דבר שסוחף. ההיסחפות הזו יוצרת הזרה שלוקחת אותנו אל מחוץ לעצמנו. אבל הטכנולוגיה יכולה גם לרגש, כלומר, לא רק להיסחף, אלא גם לפתח רגישות. דרך הרגישות שלנו לטכנולוגיה אנחנו מקבלים הזדמנות להתחבר להבנה מעמיקה יותר של חוויה, של למידה, של שינוי חשיבה. לרוב המעבר מהיסחפות להתרגשות אינו מיידי ואינו ליניארי. דרוש תהליך של היכרות ושל הבשלה; צריך לראות את הטכנולוגיה במיטבה, וצריך לראות אותה בכיעורה. אחרי ההתאהבות הראשונית צריך להתמודד עם תסכול, פחד והתרגשות, ולא פחות מזה עם תחושות של הצפה, עומס וחוסר שליטה. עד שאפשר לקחת צעד אחורה ולהתחיל להבין את המשמעות הרחבה יותר.
זו מחלה אנושית ואנושה שירשנו: הנחת טבעיות המציאות. נראה לנו שמה שיש כרגע הוא מה שהיה מעולם ויהיה לעולם
ראיתי את תהליך ההתבגרות הזה אצל קולגות, אצל חברים ואצל סטודנטים שלי. אחרי שנים של התעסקות פונקציונלית בטכנולוגיה, פתאום התעוררנו למשהו עמוק יותר. מי שרואה את ההתעוררות הזאת לא יוכל עוד להתכחש לכוח שיש לטכנולוגיה לחבר אנשים לא רק אליה עצמה, אלא גם למשהו שמעבר לה. אבל מה שמעניין יותר הוא לראות איך כל אחד מתעורר לצד אחר. כיום, הנגיעה הדיגיטלית מתפשטת באמת לכל אספקט של חיינו.
***
אולי אצליח להעביר חלק מהעוצמה הפוטנציאלית של הנגיעה הדיגיטלית דרך שני סיפורים מצטלבים.
הזדמנה לי הזדמנות נפלאה לייצג את העבודה הדיגיטלית e-Motion. העבודה הזאת – ספק כלי לאמנים, ספק עבודה אינטראקטיבית בפני עצמה – שולבה במחזה האינטראקטיבי מדיאה_אקס של נאורה שם-שאול, שהוצג בפסטיבל עכו האחרון.
הוגה הרעיון של e-Motion, אריה אגמון, היה אמן וקולנוען מהוותיקים בארץ. הוא נפטר לפני חודשיים. בנו, רם-און אגמון, התחיל בפיתוח הרעיון מתוך רצון להגשים את משאלתו של אביו, שחלם שנים רבות על יצירה שתמוקם במקום ציבורי ותעביר אנשים חוויה דינמית, בצבע, של רגשות והבעות. לאחר נסיונות רבים באמצעים מכניים, קיבל אגמון את הצעתו של בנו לתרגם את העבודה לאמצעים דיגיטליים. כך נוצרה e-Motion, עבודה אינטראקטיבית שהופכת תנועה לצבעים המתנועעים כהשתקפות דיגיטלית שלה.
תנועות הנוער. e-Motion בפעולה
Fast Forward קליל, ו-e-Motion הצטרפה למחזה האינטראקטיבי מדיאה_אקס. מצאנו את עצמנו בדרך לפסטיבל עכו. בשבילי היה מרתק לראות את החיבור בין שתי עבודות שונות כל-כך בגישתן האסתטית ובמטרותיהן האמנותיות, שיש להן מכנה משותף כל-כך ונסתר כל-כך מבחינת אופן האינטראקציה שלהן עם הקהל.
הכוח של e-Motion טמון בפשטותה. זו עבודה שמתלבשת על הצופה בצורה הכי טבעית. היא מופעלת על-ידי תנועתו, ודוממת כשאינו נע. המצלמה קולטת צבעים, ולאחר עיבוד דיגיטלי מוקרנת בפני הצופה – שכבר אינו רק צופה במובן השגור, כלומר, הפסיבי – תנועתו שלו. הממשק בלתי נראה, והצופה זוכה לצורות הסתכלות רבות על אופי התנועה ועל הקשרים הרבים בינה ובין צבע והבעה.
***
המחזה מדיאה_אקס הוא עיבוד וירטואלי ואקטואלי לטרגדיה היוונית העתיקה "מדיאה". שם-שאול מעמידה את גיבורת הטרגדיה בהקשר שעל-פניו נראה מופרך לחלוטין. בסביבה וירטואלית – דימויים ממוחשבים שמוקרנים על מסכי ענק ב-360 מעלות – פועלת גיבורת הסיפור, מדיאה_אקס, האקרית פלסטינית. אנו פוגשים בה לאחר האירועים הטרגיים של נישואיה עם הקצין הישראלי יאסון, שבגד בה לאחר התאהבות אינטנסיבית אך קצרה, שלח אותה ואת שני בניהם למחנה פליטים, ולקח לו לאשה חדשה את גלאוקה, בתו של הפוליטיקאי הבכיר אל"מ קריאון, שדרש לגרש את מדיאה_אקס מאדמות ארצה החדשה. מדיאה נשבעה לנקום ושלחה את ילדיה למות כשאהידים. הסיפור האכזרי והבלתי מתקבל על הדעת מסתיים בכך שמדיאה רוצחת את יאסון, את אשתו, את אביה, ואת היקר לה מכל: את ילדיה.
המחזה מתחיל בסופו של הסיפור. כאשה וכאם מנסה מדיאה_אקס לחיות עם האבדון, אבל כהאקרית מניע אותה דחף עז לבחון מה קרה, איפה טעתה, איפה במערכת שוכן הבאג. מדיאה_אקס מבצעת דה-באגינג נפשי. בחשיבה של מתכנתת, היא עובדת כדי לבודד את הרגע הבלתי הגיוני בעבר שהביא אותה לתוצאה הבלתי אפשרית בהווה. היא לא מסוגלת לראות את עצמה כשפוטה של גורל אכזר, של תוכנה קבועה מראש.
יש להניח את העבר בעבר. רק כך נוכל להשתחרר וללמוד את החיבורים העמוקים יותר בינינו ובין הטכנולוגיה. נקבל בעלות על הטכנולוגיה רק כשנלמד את טיב התוואי שלנו עצמנו
בתוך הסביבה הווירטואלית יושבת השחקנית החיה היחידה במופע, ח'אולה אלחאג'-דיבסי, המשחקת את מדיאה_אקס (תפקיד שבזכותו קיבלה את פרס השחקן הטוב בפסטיבל). היא כבולה לכיסא גלגלים ומוקפת באביזרי טכנולוגיה מתקדמים. מהמקום הזה, מקום של נכות, היא מנסה להחזיר את המציאות לשליטתה. המחזה משתרע לאורך קווי המתח שבין הטרגדיה הידועה מראש ובין הדחף האובססיבי לתקן. בין ההיגיון הקר של המתכנתת המחפשת באג במערכת ובין הרגשות העזים שמונעים ומוקיעים כל אפשרות של חשיבה הגיונית.
צפייה במחזה היא חוויה סוחטת. כמות המסרים והמידע השאירה אצל מרבית הצופים תחושת עומס וכובד. אנשים רבים יצאו בתחושות בלבול וחוסר אונים. לפעמים גם עם לא מעט כעס. נערה אחת יצאה אחרי עשרים דקות, לא מסוגלת לחזור פנימה. פה ושם יצא גם מישהו עם עיניים בורקות. אחד מאלה שהצליחו לחדור מבעד לאמירה הקיצונית ולביצוע הטכני הבעייתי לפרקים, ולהזדהות עם הדמות, עם הכאב, ואפילו רק עם הנחישות של החיפוש אחר דרך לשנות את הגורל הקבוע לכאורה. אלה הצופים שהצליחו לקבל משקפיים מסוג אחר, כאלה שסיפקו להם דרך אלטרנטיבית להתבונן במצב שנראה בלתי אפשרי.
***
הלחץ הכרוך בהקמה ובהרצה של מחזה אינטראקטיבי הוא עצום, והצוות עשה לילות כימים כדי לארגן הכל בזמן. בתור האחראית על הפעלת e-Motion היה תפקידי בצוות מינורי יחסית, וא?פשר לי ליהנות מעמדת תצפית שונה מעט מזו של הצוות, ולהשקיף במהלך הפסטיבל על מערכת היחסים שנרקמה בין העבודות לקהל.
ערב הפתיחה של המופע. אריה אגמון מגיע, מלווה במשפחתו ובחברים. רבים מהם לא האמינו שניתן לעשות משהו עם העבודה שהגה, השונה כל-כך מעבודותיו האחרות. הגענו לסצנה שבה כל המערכות קורסות והמציאות מתפרקת; לא הגענו לסצנה הזו בכל פעם, שכן הקהל השפיע על מהלך האירועים. e-Motion הופעלה עם האסתטיקה הדיגיטלית שלה, בניגוד גמור לדימויים הסמי-מציאותיים של שאר המחזה. היא המחישה את התפרקות האשליה הווירטואלית, וחשפה את הפיקסלים ואת האותות הבינאריים מאחורי החזות של מדיאה_אקס. כמה מהצופים אפילו חשבו שהשינוי האסתטי נגרם בגלל בעיה טכנולוגית במחזה; כך הם הפכו פתאום למודעים ביתר שאת להנדסה הטכנולוגית. תודעה כפולה שחידדה עד כאב נקודה חשובה: כולנו יוצרים את האשליה של עצמנו. כמו במחזה, כך בחיים. יש באגים, ובאמצעות אופן הטיפול שלנו בהם אנחנו בוחרים כיצד ירוץ גורלנו.
עולמה הווירטואלי של מדיאה_אקס
אריה אגמון נכח בערב הבכורה, אבל לא בהרצות האחרות של e-Motion במהלך הפסטיבל. השימוש המתבקש בעבודה שמתרגמת תנועה בחלל לחוויה ויזואלית הוא כמובן לשים מוזיקה טובה, לחבר מצלמת וידיאו דיגיטלית למקרנים, ואז לרקוד, לזוז ולחוות את צבע התנועה. לא אשכח את הבעות הפנים של כמה אמיצים שבאו אחרי סיום ההצגות ונשבו בקסם של המשחק הפשוט לכאורה, של הדיאלוג שמקיים אדם רוקד עם צלו הדיגיטלי.
גם השתקפות היא חלק מהמציאות. חזרתי מעכו עם המסר הכפול הזה. חוויה אינטראקטיבית יכולה לעמת אותנו עם המקומות הכי קשים שלנו, ויכולה להקסים אותנו ברמה הכי פשוטה ונגישה. היא יכולה להקיף אותנו ויכולה לשקף אותנו. והיא יכולה לעשות את זה ברמות מהותיות בהרבה מן הרמה הפשטנית והשטחית של האפקט.
טכנולוגיה דיגיטלית המיושמת בצורות שונות מספקת דרכים שונות לבחינת המציאות – כאשליה של תפישה וכיצירה של תפישה. כל עוד לא נבין את האופן שבו אנחנו תופשים, נהיה שפוטים של אשליית הקבוע מראש. אולי מעל הכל מלמדת אותנו הטכנולוגיה שלכל אחד מאיתנו יש את היכולת לברוא עולמות.
לפני שתתחילו בריאקציות הציניות המתבקשות לנוכח הצהרות כאלה, העיפו מבט במאמר של לאבינק ושניידר, "עולם וירטואלי הוא אפשרי". הוא הגרסא הגלובלית והאקטיביסטית של האמירה הזאת. הוא מלמד דבר או שניים על דרך החתחתים שתחום הניו-מדיה עבר בשנים האחרונות, מזהיר מפני אטימות ממסדית ומפני אפתיה ציבורית, מצביע על הנטייה המצערת של אמנים ואקטיביסטים בניו-מדיה להיתפס באפקט האפקט של עצמם, ומספר על חידושים רעיוניים שהולכים לאיבוד בתוך לולאה אינסופית של וירטואליות.
הבחישה הזאת בפינות החשוכות והכואבות של התחום היא כנראה צעד הכרחי. צעד שחייבים לעשות כדי להכיר בכך שלא הטכנולוגיה תציל אותנו. שטכנולוגיה כטכנולוגיה משרתת רק את הטכנולוגים. לאבינק ושניידר קוראים לנתק את הניו-מדיה מהעשור האחרון של שימוש ריקני בידע הטכנולוגי שלנו, ולחבר אותה למציאות הקונקרטית שלנו.
במלים אחרות, כדי לחולל שינוי אמיתי, יש להניח את העבר בעבר. רק כך נוכל להתפנות ללמוד את החיבורים העמוקים יותר בינינו ובין הטכנולוגיה. נקבל בעלות על הטכנולוגיה רק כשנלמד להכיר לעומק את טיב התוואי שלנו עצמנו.
מה קרוב לנו יותר מאשר החושים, הרגשות והמחשבות שלנו?
למידה את עצמנו תאפשר לנו לסלול דרך אחרת. לא שימוש חסר תבונה בטכנולוגיה, שיחזק רק את תרבות האפקטים – תרבות שהישג השיא שלה הוא סנוור קולקטיבי – אלא טכנולוגיה שתצא מתוך הבנה מעמיקה של ההוויה האנושית שלנו. בהכרה שלנו ביכולת של עצמנו ליצור אלטרנטיבה, לייצר ברירה ולהביא שינוי.
זהו. זה מה שאני עושה.
