שהידים ומרטירים: הסרט "גן עדן עכשיו" בשירות האנטישמיות החדשה-ישנה
בשיח האירופי הנפוץ במיוחד במדינות הנאציות ומשתפות הפעולה לשעבר, לשואה יש שני חלקים: בחלק הראשון הגרמנים ובעלי בריתם הביאו שואה על היהודים. בחלק השני היהודים עשו לפלסטינים בדיוק מה שהנאצים עשו ליהודים, ולכן ליהודים אין זכות להאשים את הגרמנים בשואה. יתרה מכך: הגרמנים הם אלה שאמורים לחנך את היהודים למוסריות, כי על פי הסיפור הגרמני, רצח ששה מיליון יהודים הפך את הגרמנים לעם של צדיקים גמורים, ואילו היהודים, עם כל יהודי שנחנק בתאי הגזים וכל תינוק יהודי שראשו נופץ אל הקיר, הלכו והפכו לנאצים. בגרמניה לא יעלה על הדעת לערוך כנס על השואה מבלי להזמין אליו פלסטינים, כי אם יתארחו בכנס יהודים וגרמנים בלבד, יצטרכו לדבר רק על השואה שהנאצים עשו ליהודים, ולא על השואה שהיהודים עשו לפלסטינים, ומבחינת הגרמנים זה רק חצי הסיפור.
פיגועי ההתאבדות יצרו לאירופאים בעיה: כדי לשמר את הסיפור האפולוגטי, היהודים חייבים להישאר תמיד הרוצחים והפלסטינים חייבים להיות תמיד הקורבנות. אבל פיגועי ההתאבדות שוב הפכו את היהודים לקורבנות ואת הפלסטינים לרוצחים, דבר בלתי נסבל מבחינת האירופאים. כמעט בלתי נסבל כמו מתקפת ה-11 בספטמבר של הטרוריסטים הערבים, שמיד הולידה את הטענה שהיהודים אשמים: אם בגרסה הקיצונית (המוסד הפיל את מגדלי התאומים), ואם בגרסה המתחכמת (המתקפה היא תגובה על דיכוי הפלסטינים). הצורך להאשים את ישראל נבע לא רק מאנטישמיות מסורתית אלא גם מהשימוש הגרמני בערבים כמושא העברה: מכיוון שהערבים מייצגים בשיח את הגרמנים, הרי האשמת הערבים בטרור מחזירה את הגרמנים לתפקיד האשמים שממנו הם מנסים להשתחרר: לכן חייבים להסיט מיד את האשמה מן הערבים אל היהודים ולהחזיר את הערבים מתפקיד הרוצחים לתפקיד הקורבנות, כדי שהגרמנים יוכלו להסיט את אשמתם שלהם בשואה מעצמם אל היהודים, ולהחזיר אף לעצמם את תפקיד הקורבנות החביב עליהם. מנגנון פסיכולוגי-תרבותי זה מסביר כיצד גררו אירועי ה-11 בספטמבר הפניית אצבע מאשימה כלפי היהודים ומדוע כה חזק היה הצורך לכרוך בעניין את ישראל, שלא היה לה שום קשר שהוא לאירועי הטרור בארצות-הברית. דומה כי בישראל אין מודעים די הצורך למנגנון פסיכולוגי-תרבותי זה שנוצר כדי להתכחש לאשמת השואה ולפוטנציאל האנטישמי העצום שלו, שהופך כל טרור ערבי לאשמת היהודים.
לכן, בניגוד גמור לתפיסה הישראלית, טרור ערבי אינו מעורר הזדהות אירופית עם היהודים. להיפך: הוא מעורר גל של אנטישמיות. האירופים אינם מוכנים לראות את הערבים כרוצחיהם של היהודים, מפני שכך נלקחת מהם האפשרות להציג את הערבים כקורבנותיהם של היהודים, ולהציג את היהודים כנאצים, וכך להשליך את אשמתם על קורבנותיהם היהודים. לכן הולידו פיגועי ההתאבדות צורך עצום באירופה להאשים את היהודים ברצח עצמם, להפוך אותם לגורם האמיתי לפיגועים שרוצחים אותם, ואילו את המחבלים המתאבדים, להפוך לקורבנותיהם, ולא לרוצחיהם של היהודים.
הדינמיקה הזו הופיעה באופן בולט במיוחד בהקשרו של הסרט "גן-עדן עכשיו", הפקה גרמנית-צרפתית-הולנדית-ישראלית-פלסטינית המתארת את היום האחרון בחייהם של שני צעירים פלסטינים העושים דרכם להתפוצץ בישראל. "המרכז הפדרלי לחינוך פוליטי" בגרמניה, Bundeszentrale fuer politische Bildung, גוף הכפוף למשרד הפנים הגרמני, פרסם בספטמבר 2005 חוברת, שהעמידה את הסרט "גן-עדן עכשיו", במרכזו של פרויקט חינוכי. החוברת הופצה בחינם באולמות הקולנוע, בבתי הספר ובמקומות אחרים, וחלוקתה הופסקה רק לאחר מחאה של שגריר ישראל בגרמניה ושורת מאמרים ומחאות של עיתונאים וארגונים יהודים. בין הגרמנים שהשמיעו קול מחאה ראוי להזכיר את ההיסטוריון מתיאס קונצל, שמתח ביקורת חריפה על אופיה האנטישמי של החוברת. למרבה הצער קולות גרמניים אלו היו מעטים.
ההקשר הנוצרי והמחבל כמרטיר
הקשר הגרמני-נוצרי של הסרט "גן עדן עכשיו" אינו מצטמצם למימון והפקה. שם הסרט נלקח מסדרת תצלומים בשם זה מאת הצלם הגרמני הורסט ואקרבארט (Horst Wackerbarth), שהוכנה בשנים 1994/5 כפרסומת לבגדיו של יצרן האופנה אוטו קרן ועוררה מחאות נרחבות מצד חוגים נוצריים. בסדרה צולמו צעירים לבושי ג'ינס וארוכי שיער שפלג גופם העליון חשוף, יושבים סביב שולחן ארוך במתכונת תמונת הסעודה האחרונה של ליאונרדו דה-וינצ'י, כאשר במרכז השולחן צעיר ארוך-שיער ומזוקן בדמותו של ישו באיקונוגרפיה הנוצרית. בסרט "גן עדן עכשיו" משוחזרת תמונת הסעודה האחרונה של ליאונרדו, כאשר במרכז התמונה, במקומו של ישו, יושבים המחבלים המתאבדים. כך מקבל מושג ה"שהיד", ה"קדוש" בערבית, את האסוציאציה הנוצרית של המרטיר, הקדוש המעונה, גלגולו של ישו הנוצרי, שהיהודים אשמים בצליבתו. המחבלים המתאבדים שרוצחים יהודים הופכים באופן זה לקדושים מעונים נוצריים שהיהודים אשמים במותם, כפי שהם אשמים במותו של ישו. החוברת הגרמנית של "המרכז הפדרלי לחינוך פוליטי" דאגה להביא לידיעת הנוער הגרמני את הרקע הנ"ל לשמו ומשמעותו של הסרט, ואף "הכשירה" את המסר בהוספת תמונתו של הצלם הישראלי עדי נס "ללא כותרת", שגם בה מופיעה סעודה אחרונה, אלא שהפעם הוחלפו השליחים בחיילי צה"ל. בנוסף ליצירת ההקבלה בין המחבלים הפלסטינים לישו ושליחיו, נוצרה כאן כמובן הקבלה בין חיילי צה"ל לבין המחבלים.
גן עדן עכשיו וההזדהות עם המחבלים
הסרט "גן עדן עכשיו" הוא דיון בטרור הפלסטיני כשם ש"צופן דה-וינצ'י" הוא דיון בתיאולוגיה הקתולית. פעולת הטרור הנועזת והמושקעת ב"גן עדן עכשיו" נראית כמו משחק בתנועת הצופים, והדיונים בעד ונגד התאבדות, המתנהלים לאורך כל הסרט, דומים אף הם לדיונים בפעולה בתנועה. הדמויות משוללות כל היגיון פנימי – הצעירים המתנדבים להתאבד "כי הישראלים לא השאירו לנו שום פיתרון אחר" נראים מאושרים למדי, עד ששולחים אותם להתאבד, ואז הם עוטים פרצופים נדכאים ונזכרים לפתע שהם אדוקים בדתם ומצייתים לרצון האל – מבלי שקודם לכן נראה סימן קלוש לכך. שכם נראית צבעונית ותוססת כאילו יצאה מסרטיו של אמיר קוסטוריצה, ומבטו של הבמאי שגדל בישראל וחי בהולנד אינו מצליח להשתחרר מן האופן הפסטורלי שבו נוטים פלסטינים, כמו גם ישראלים המתגוררים בחו"ל, להשקיף על מולדתם. כך, בהעדר סבל אמיתי על המסך, חוזרים השחקנים ומזכירים לנו בנאומים מגוחכים ומדוקלמים כמה הישראלים רעים וכמה הם סובלים מהם, על פי רשימת הקלישאות של התקשורת האירופית בדיווחיה על ישראל. בתסריט המופרך מפלרטט המחבל המתאבד עם נערה חילונית למראה וגלוית ראש, ומגיע לביקור פתע בביתה בארבע לפנות בוקר, הנערה הרווקה, המתגוררת לבדה, מזמינה אותו להיכנס ולשתות כוס תה ומנהלת עמו דיון נוסף, הפעם כמין עובדת סוציאלית (הרי היא מייצגת בסרט את האירופים שמטפלים בפלסטינים המסכנים מעמדת עליונות מובהקת). כדי לא להשאיר את הקהל וחצי תאוותו בידו, בהמשך העלילה הם גם מתנשקים במכונית (בה נוהגת הנערה לבדה ומעניקה טרמפים לגברים הרווקים). בקיצור, הסרט "גן עדן עכשיו" מיועד לאנשים שמתגוררים רחוק מאד מישראל ומפלסטין ואין להם שמץ מושג קלוש על המציאות שהסרט מתיימר לעסוק בה.
הרצון לשאת חן בעיני הקהל באירופה הוא הסיבה העיקרית למופרכות העלילה, שנראית כאילו נתפרה בידי ועדה לשיפור תדמית המחבל הפלסטיני. הפיגוע אינו יכול להתרחש בירושלים – זה לא יישמע טוב בעיני הקהל שמוקיר את עירו של ישו (למרות שבמציאות ירושלים היא יעד עיקרי לפיגועי טרור, בין השאר משום סמיכותה הגיאוגרפית לגדה המערבית). הפיגוע גם לא יתרחש בערים הקרובות לקו התפר כמו חדרה, עפולה או נתניה, כפי שקורה במציאות, שכן ערים אלה אינן מפוארות וסמליות מספיק כמו תל-אביב, העיר המזוהה עם "ממשלת תל-אביב", כפי שנקראה מדינת ישראל שנים רבות במדינות ערב. והרי מסר חשוב של הסרט, שאותו מקדמים יוצריו בכל הזדמנות הוא: תראו כמה תל-אביב מפוארת לעומת שכם, ובכל אשם הכיבוש הישראלי. קשה להעביר מסר כזה כאשר הפיגועים מתרחשים בחדרה או בעפולה. צריך גם להראות לקהל האירופי שהפלסטינים המסכנים פוגעים ביהודים עשירים, מסר שמתאים לדימויים האנטישמיים הרווחים, ש"ליהודים יש כסף". זאת למרות שבמרבית המקרים המחבלים פוגעים דווקא ביהודים עניים, אלה שקונים בשוק, נוסעים באוטובוסים, ולרוב גם אינם מתגוררים בתל-אביב. החשוב מכל: צריך להראות לאירופים שהמחבלים אינם פוגעים בשום אופן בילדים, אלא רק בחיילים, לכן המחבל מסרב לעלות על אוטובוס עם נשים וילדים ועולה רק על אוטובוס מלא חיילים, ולא סתם חיילים – צנחנים! שהרי כולנו יודעים שהמחבלים הפלסטינים אינם רוצחי ילדים ונשים, אלא לוחמי גרילה מוסריים המקפידים לפגוע בחיילים בלבד. הסצנה בה מסרב המחבל לעלות לאוטובוס לאחר שהוא רואה ילדה קטנה בפנים היא סצנת תעמולה מן הסוג השקרי והנחות ביותר, והיא מציבה את הסרט מבחינה מוסרית ואמנותית כאחת במדרגה נמוכה יותר מן ההערות האנטישמיות הנשמעות בו לפרקים.
דא עקא שהצורך לבצע פיגוע בתל-אביב מעמיד את העלילה בפני קושי אמיתי: קצת קשה להגיע משכם לתל-אביב ברגל. לשם כך דרוש סיוע של ערבי בעל רישיון כניסה לישראל, או של ערבי ישראלי. שתי האופציות האמיתיות האלה אינן רצויות עבור מפיקי הסרט: הרי כפי שמכריז בהצהרה מופרכת המחבל המתאבד המיועד חאלד, הוא יוצא לפיגוע רק כי ישראל אינה מסכימה לפתרון של שתי מדינות לשני עמים. לכן, לא כדאי להראות ערבים ישראלים מסייעים לפיגוע בישראל. גם ערבי מהגדה שמנצל את רישיון העבודה בישראל כדי לסייע למחבלים לא יעביר כראוי את המסר המתחסד של הסרט. הפתרון נמצא בדמותו של סייען יהודי שאינו יודע ערבית, מדבר עם המחבלים באנגלית ישראלית ואף מאחל להם בעברית "בהצלחה!". שמו של הסייען, הנראה כלקוח מסיפורי דני דין ומלחמתו הנועזת בקצין הערבי עראק זחלווי, הוא "אבו-שבאב", וחלקו בסרט מעלה בזיכרון הפקות אמריקניות בלתי נשכחות כמו להקת ענבל המרקדת במצדה בתלבושת תימנית מסורתית בסרט על נפילת מצדה לידי הרומאים, או הנהג בהפקה היוקרתית של חיי גולדה מאיר עם אינגריד ברגמן, המכריז באנגלית במבטא תימני מודגש: "קוראים לי ליבל לזר".
מסגדים אינם מופיעים בסרט, כל שכן של תפילה במסגד. מסגדים אינם אהודים כעת באירופה, כל שכן בארצות-הברית. בבתי המחבלים ובמסעדה בה הם סועדים את לבם אין תמונה אחת של השיח' יאסין או יאסר עראפת, והס מלהזכיר בן-לאדן. הרי גם הליברלים האמריקנים הנועזים ביותר היו מתקשים להעניק פרסים למעריצי בן-לאדן. המחבלים המיועדים שעומדים להקריב את חייהם למען מאבק פוליטי שומעים רק מוסיקה קלה, הם אינם מתעניינים כלל בפוליטיקה, אינם שומעים חדשות ואינם מתייחסים לשום אירוע קונקרטי כמו למשל ה-11 בספטמבר, כיבוש עיראק או הפיגועים נגד אמריקנים בעיראק, נושאים שעצם אזכורם בלבד היה מחסל את סיכוייו של הסרט בארצות-הברית, אפילו בקרב הבוהמה ההוליוודית המתנגדת למלחמה. אבל עבור הגרמנים, כפי שעולה מן החוברת הממלכתית שהפיק "המרכז הפדרלי לחינוך פוליטי", הכוללת סקירה של מדיניות החוץ הגרמנית במזרח-התיכון וקטע מאת עמוס עוז, מטהר האוויר הרשמי של האנטישמיות הגרמנית המתחסדת, הסרט "גן עדן עכשיו" הוא אמצעי חינוכי ליצירת הזדהות בין הנוער הגרמני, שעבורו נוצרה החוברת, לבין המחבלים המתאבדים: "הסרט מציג את המחבלים המתאבדים לפני הפעולה כאנשים נורמלים: סעיד וחאלד אינם שונים בחיצוניותם מצעירים אחרים בני גילם. הם אינם אדוקים מדי ולא קנאים דתיים שחולמים על גן העדן ועל 72 בתולות.
מחבל-שהיד/מרטיר נוצרי
כאמור, הסרט "גן עדן עכשיו" עוצב באופן שיעורר הזדהות עם המחבלים אצל הצופה הגרמני, הרגיש מאד למראה חיצוני. לתפקיד המחבלים נבחרו שחקנים בהירים יחסית, שהולבשו בחליפות אירופיות שלא הפלסטינים ולא הישראלים נוהגים ללבוש. לתפקיד המרכזי נבחר השחקן יפה-התואר קייס נאשף, בן לאם גרמניה. נאשף עצמו סיפר בראיון ל"מעריב" כי המלהקת של הסרט לארה זועבי, כיום רעייתו, הפצירה בו לבוא לאודישן כי חשבה שהוא ממש מתאים. האם זהו סיפור נוגע ללב על נערה מאוהבת שמחזרת אחר בחור מקסים בדרך לחופה המאושרת, או שמישהו גרם למלהקת להבין שבחור גרמני למחצה, שמראהו אינו ערבי מדי, "ממש יתאים", כדי שהנוער הגרמני יוכל לראות במו עיניו שהמחבלים המתאבדים הם ממש כמוהו, חצי גרמנים?
זהותו של נאשף והשימוש שהוא עושה בה היא עניין בפני עצמו. על הזהות הגרמנית, ועל הבעייתיות הכרוכה בכך שבן לאם גרמניה משחק תפקיד מרכזי בסרט שמעודד הזדהות עם רוצחי יהודים, אין לו דבר להגיד, ואיש גם אינו שואל אותו על כך. כאשר התראיין לעיתונים הישראלים, נשאל רק האם הוא מגדיר עצמו ישראלי או פלסטיני. על שאלתו של כתב מעריב אסי עזר (סופשבוע, 3.2.06) ענה נאשף בכנות רבה: "אני ישראלי כי קראתי את מאיר שלו ועוד סופרים ישראלים ואני לא יכול להתכחש לזה, ואני גם גרמני כי אמא שלי גרמניה, ואני בעיקר פלסטיני, כי יותר מרשים וקולי לדעתי להשתייך למאבק שחרור מאשר למאבק כיבוש". נאשף נמנע כמובן מלומר שהרבה יותר מרשים וקולי להיות קורבן פלשתיני של רשע יהודי מאשר צאצא לעם שרצח ששה מיליון יהודים וצריך להתמודד עם האשמה.
החוברת האמורה ממשיכה להסביר את מניעי המחבלים: "עבור חאלד ממלא דימוי גן העדן רק את המטרה, לברוח מן החיים הבלתי נסבלים ('עדיף גן עדן בראש, מאשר לחיות בגיהינום הזה'). הסרט מייחס את המניע של סעיד וחאלד לכיבוש הישראלי ולרגשי ההשפלה והנחיתות הכרוכים בכך. גם פסיכולוגים ישראלים ופלשתינים מציינים פטליזם, סבל אישי ואובדן פרספקטיבה כמניעים מרכזיים של המחבלים המתאבדים, והרצון להמיר את חוסר האונים המתמשך לבסוף ברגע של כל-יכולת. עד כאן הטקסט הגרמני. הפסיכולוגים הישראלים והפלסטינים לא הוזכרו בשמם, מה שמעורר את החשד שיותר מן הפסיכולוגים העלומים רוצים המחברים הגרמנים של החוברת, קלודיה הנן והד"ר מנפרד ריסל מן "המרכז הפדרלי לחינוך פוליטי", להסביר כך את פעולתם של רוצחי יהודים – מחבלים שאינם דתיים במיוחד, שמתאבדים בגלל ישראל, ולא חלילה בזכות תעמולה קיצונית. שלילת רקע של קנאות דתית, כמו העדר כל תודעה פוליטית מגובשת אצל המתאבדים בסרט, הוא מחושב. בראיון ל"ידיעות אחרונות" (7 ימים, 3.3.06) התעקש אבו-אסעד שלא הדת דוחפת את הצעירים להתאבד אלא הכיבוש הישראלי בלבד, וכי במצבם של הפלסטינים, כל אדם אחר היה מתאבד ללא קשר לדתו ותרבותו. תיאורם של המתאבדים כלא דתיים מדי נועד איפוא להדגיש את האחריות הבלעדית של היהודים למותם, אלא שהמסר אינו עקבי, שכן בתהליך הכנתם להתאבדות הם בכל זאת מתפללים.
בהתאם למסר הרצוי הקפידו הבמאי האני אבו-אסעד והשחקן קייס נאשף להטיל את האשמה לפיגועי ההתאבדות על היהודים. כך האני אבו-אסעד בראיון ל"ידיעות אחרונות" (7 ימים, 3.3.06): "פיגועי ההתאבדות הם ריאקציה לטרור שלכם. אם אתה רוצה לקרוא לזה במונח הכי מדויק, אז מדובר בפעולה קונטרה-טרוריסטית. המתפוצץ המתאבד מגיב על טרור ולכן הוא לא מחבל. ואתה לא יכול לשים בפי מלים שאני לא מאמין בהן. מבחינתי זו תשובה לטרור האמיתי, והטרור האמיתי הוא הכיבוש", וקייס נאשף בראיון ל"מעריב" (סופשבוע, 3.2.06): "פיגוע מעורר בי זעם לא כלפי החמאס אלא זעם כלפיך, כלפי העם שלך. כל פיגוע מזכיר לי את ההתנהלות הלא נכונה של ישראל".
כמו השחקן והבמאי מקפידים גם מחברי החוברת להאשים בכל את היהודים: החוברת מספרת כי צוות ההסרטה נאלץ לעזוב את הגדה המערבית עקב ירי טילים ישראלי. בראיונות לעיתונות סיפר הצוות שאכן נאלצו להימלט מן הגדה המערבית, אך לא ירי טילים ישראלי הניס אותם משם, אלא איומי המיליציות החמושות בשכם. השקר הזה מתגמד לעומת האשמה המרכזית שמטילה החוברת על היהודים: על פי החוברת הגרמנית אחריות היהודים לפיגועי ההתאבדות איננה רק אחריות עקיפה: בעמ' 17 בחוברת מופיעה "היסטוריה קצרה של פיגועי ההתאבדות". וכך מתחיל הטקסט: "פיגוע ההתאבדות ידוע כבר מן העת העתיקה ומוזכר בברית הישנה (ספר שופטים, פרק ט"ז)." בפרק ט"ז בספר שופטים מתוארת כמובן פרשת "תמות נפשי עם פלישתים", שמשון הממוטט את בית דגון על ראש הפלישתים, "ויהיו המתים אשר המית במותו רבים מאשר המית בחייו". הרי לכם גילוי: את פיגועי ההתאבדות המציאו בעצם היהודים! ולא זו בלבד שהם, היהודים, המציאו אותם, אלא שהם המציאו אותם כדי להרוג פלישתים! והרי מן הפלישתים נגזר שמם של הפלסטינים, ורבים מן הנוצרים אינם מבדילים כלל בין הפלישתים לבין הפלסטינים: האם לא את דלתות שער העיר עזה אחז שמשון וייסעם עם הבריח על כתפיו? הרי לכם פעולת תגמול יהודית כנגד הרשות הפלסטינית! והרי אפילו הנשיא קלינטון, אדם דתי האמון על כתבי הקודש, אמר באחד מנאומיו כי הפלסטינים הם עם עתיק, והתכוון כמובן לפלישתים. ובכן, היהודים הם אלה שהמציאו את פיגועי ההתאבדות נגד הפלסטינים, ומה להם להלין על כך שהפלסטינים גומלים להם מידה כנגד מידה?
והחוברת החינוכית הגרמנית אינה מסתפקת בגילוי המסעיר על אבותינו היהודים שהמציאו את פיגועי ההתאבדות בימי קדם: היא דואגת להצביע גם על האחריות היהודית המודרנית לתופעת הפיגועים. על פי החוברת הסוציולוג היהודי-צרפתי אמיל דורקהיים (בחוברת הוא מוצג כ"סוציולוג צרפתי"), ניתח את ההתאבדות כ"טוב אידיאלי עליון", וכינה אותה "התאבדות אלטרואיסטית". אמיל דורקהיים כתב אמנם מחקר קלאסי על התאבדות ובו כלול גם פרק על "התאבדות אלטרואיסטית", שמתייחס לחיילים שמקריבים את חייהם למען המולדת, אך הוא אפילו לא חלם על מחבלים שרוצחים אזרחים. עובדה זו אינה מפריעה לחוברת הגרמנית לספר לנו כי אנשי הקמיקזה היפנים פעלו בהשראת דורקהיים! ובכן הסכיתו ושמעו: לא רק את המוסלמים לימדו היהודים להתאבד, אלא גם את מסורת ההתאבדות היפנית קיבלו היפנים מן היהודים!
שיעורי בית
לאחר שהסבירו כי היהודים הם האחראים לפיגועי ההתאבדות ואילו המחבלים אינם שונים מן הנוער הגרמני בן-גילם, לא נותר למחברי החוברת הגרמנית אלא להשלים את תהליך ההזדהות בין הנוער הגרמני לבין המחבלים הפלסטינים. לצורך זה שולב בחוברת הנאה גם דף עבודה לתלמידי בית הספר, ובו שלוש משימות. תלי תלים של מאמרים שנכתבו על ההתמודדות הגרמנית עם זכר השואה אינם יכולים לבטא את קצהו של המסר העולה משלוש המשימות האלה. והנה הן לפניכם:
משימה 1: אבו עזאם: "מי שמפחד מהמוות הוא כבר מת."
חאלד: "בלי מאבק אין חירות".
סוהא: "להתנגדות יכולות להיות צורות רבות".
הרכיבו קבוצות קטנות לכל אחת מהציטטות. אספו את הנימוקים בעד ונגד ההתבטאויות והוסיפו להם דוגמאות. הציגו את התוצאות לבחירתכם בפלקט או בדיון. בדיון זה ששה תלמידים יציגו את דעותיהם, בעוד הכתה מאזינה ומלוה את הדיון בתגובות.
משימה 2: סעיד מוצא את עצמו בתחילת משימתו בתחנת אוטובוס, ובסוף הסרט בתוך אוטובוס.
הרכיבו שני צוותים. כתבו עבור אחת מהסצנות מונולוג פנימי מנקודת מבטו של סעיד. התמקדו בשאלות המנחות הבאות: מה חושב סעיד לנכון? כיצד הוא מרגיש? אלו החלטות עליו לקבל? ממה מושפעות החלטות אלו? אלו תוצאות יש להחלטות אלה עבורו ועבור אחרים?
השוו בין המונולוגים לאחר שדקלמתם אותם אלה בפני אלה. ערכו דיון, האם המוטו שסעיד מבטא לעתים קרובות, "זה רצון האל", בסיטואציות אלה, יכול היה לשחק תפקיד. הרהרו כיצד הייתם מתנהגים בחיי היומיום שלכם לנוכח איומי טרור. [את המשימה שבמשפט האחרון הכניסו כדי להיות "מאוזנים" כזנב משימה. לא מצאו לנכון להציב משימה נפרדת שתתמקד כולה בקורבנות היהודים של הטרור, ע. פ.].
משימה 3: סוהא וחאלד מתווכחים במכונית לקראת סוף הסרט:
"סוהא: למה אתה עושה את זה?
חאלד: כי אין שום פיתרון אחר. בחיים יכולים ליטול מאיתנו את כבודנו, אך לא במוות.
סוהא: אם אתה כל כך מרחיק לכת, שאתה רוצה למען השוויון להרוג וגם למות בעצמך, מדוע אינך מעדיף להשתמש בכוח הזה כדי למצוא פתרונות של שלום?
חאלד: איך? עם הארגון לזכויות האדם שלך?
סוהא: זאת יכלה להיות דרך! לפחות לא היינו נותנים לישראלים עילה להמשיך להרוג בנו!
חאלד: את כל כך נאיבית. בלי מאבק אין חירות! כל אחד חייב לעשות זאת, להקריב את עצמו נגד אי-צדק.
סוהא: נכונות להקרבה? זאת נקמה! אתה הורג ואתה נהיה בדיוק כמוהם. אז איפה ההבדל בין קורבנות ורוצחים?"
סכם את המניעים של חאלד לפעולת טרור במלות מפתח. בעזרת הביטויים של סוהא חבר דברי שכנוע שכותב בן משפחה של מחבל מתאבד נגד פעולה כזו.
אלו הן שלוש המשימות שבאמצעותן מכניסים את הגרמנים הצעירים לנעלי המחבלים. קשה למצוא ביטוי בוטה יותר להזדהות הגרמנית עם רוצחי יהודים, במקרה זה המחבלים הפלסטינים, שנתפסת אצל מחברי החוברת כמובנת מאליה. סוהא – דמות של נערה אירופית שהושתלה בסרט בתפקיד פלסטינאית, מסכמת את המסר הרצוי: פיגועי התאבדות הם נקמה, ומי שעושה אותם נהיה כמו היהודים, שהרי כפי שיודע כל נוצרי היהודים הם נקמנים, ובגלל הנקמנות הם רצחו את אלוהים שהתגלם בבשר, הלא הוא ישו המשיח. מי שהורג נהיה כמו היהודים, שהרי היהודים הם הרוצחים, והפלסטינים – שהגרמנים משחקים את תפקידם ומזדהים איתם – הם הקורבנות. כך, באמצעות הזדהות עם הפלסטינים, מעניקים הגרמנים לקורבנותיהם היהודים את תפקיד הרוצחים ולעצמם את תפקיד הקורבנות. האיסטרטגיה הנפוצה ביותר של הכחשת השואה, היפוך הקורבן והרוצח, מונחלת כאן לנוער הגרמני, באמצעות דיון כביכול בסכסוך הישראלי-פלסטיני, בידי מוסד גרמני המתיימר לחנך את הנוער. החוברת הגרמנית לסרט "גן עדן עכשיו", ואולי גם הפקת הסרט עצמה, מאפשרת לנו להתבונן באופן שבו פועל הממסד הגרמני, להנחלת האנטישמיות ולהכחשת השואה, בניגוד גמור ליומרות המוצהרות "להתמודד עם העבר".
