תיקונו של התק?ן

על אוצרות תקנית ותקינות אוצרותית

התערוכה "מנוע", המוצגת כעת (17.11 – 20.12) בגלריה של בית הספר הגבוה לאמנות "מנשר" מציגה שבע אמניות, בוגרות צעירות של המדרשה. במובנים מסוימים מתכתבת התערוכה עם התערוכה "בכו?רו?ת" (מרץ 2007) של שבע אמניות (ואמן) מבצלאל, שגם אותה אצר-הראה חיים דעואל לוסקי בגלריה של מנשר. בצלאל vs. המדרשה במנשר. אכן נראה שהעניין המרכזי שיכולה לעורר התערוכה נוגע פחות בעבודות, שברובן נותרות מעט מאכזבות במהוגנות שלהן, ויותר בפעולת האוצרות של דעואל לוסקי שמבקשת להתמודד עם אותה מהוגנות שפושה בעולם האמנות – עם התק?ן (הסטנדרט).

המכנה המשותף

בקומוניקט לעיתונות מצהיר דעואל לוסקי כי הוא "מרא?ה" את האמניות וכי אין ביניהן "כל מכנה משותף". נו טוב, למעט העובדה שכולן אמניות, ושהן צמחו בבית גידול אחד: המדרשה. ואכן התכונות שיכלו להוות ולשמש כ'מכנה משותף' מן המוכן אינן מן העניין. כך גם, נכון הדבר כי התערוכה אינה מציגה תמה מפורשת של אוצר, נוסח תערוכה קבוצתית. עם זאת אין המדובר במקבץ של תערוכות יחיד. יש משהו מן המשותף ב-"מנוע" והוא קשור דווקא בייצורו של מכנ?ה (denominator). מכנה כהוראה וכתק?ן: הוראתו של לוסקי שמרא?ה, והתק?ן – או ההתקנה – שהיא מייצרת.
הד לעיסוק במכנה המשותף ניכר בעבודתה של יעל בלבן "קונצ'רטו לפסנתר על אבוב (או שיר שמח לעידו בראל)". שני אבובים גדולים– מן הסוג שמשמש לציפה ושיט, לפעילות פנאי משפחתית – מונחים אחד על גבי השני ועליהם ציור של קלידי פסנתר (אבוב עליון) ופדלים (אבוב תחתון), כאשר על היקפו הפנימי של האבוב העליון מונח מפרק מתכת מוזהב המזכיר/שייך למכסה הקלידים. על רקע משחק המילים המהנה של שם העבודה והאילוסטרציה הקונספטואלית המוצלחת מפגישה העבודה בין המכנה המשותף הצר ביותר, זה האנין, ובין המכנה המשותף הרחב ביותר, העממי. 
לרוב אנו נוטים לחשוב כי מציאת מכנה משותף מקורה בפעולת צמצום, בפעולה שמכוונת לחשיפתו של 'הזהה-לעצמו-החוזר', האחד שמשמש כבסיס (לשיוויוניות) ומכאן גם כמקור להשוואה. כך לדוגמא התפיסה, או ההאשמה, כי המכנה המשותף הרחב, או הנמוך, ביותר מקורו בפעולת צמצום מצומצמת, צמצום ודילדול הקריטריונים המבחינים, אלו שמעידים על טעם (טוב). אולם באופן עקרוני ישנן שתי דרכים להשגתו של מכנה משותף, שתי דרכים בעלות אופי שונה לחלוטין: פעולת צמצום ופעולת הרחבה. בעוד שפעולת הצמצום נוגעת בשאלת חזרתו של הזהה ובשאלת ניסוחו של התק?ן וההתאמה אליו, הרי שפעולת ההרחבה נוגעת דווקא בשאלת ייחודיותו של השונה ובהחזקת הריבוי. פעולת הצמצום היא פעולה של חשיפה, זוהי פעולה שקשורה במעקב אחר חזרתו של הזהה-לעצמו ולכן מסמנת וקשורה בזמן (מתענגת), פעולה שמניחה כי יש להעלים את ההבדל לטובת המשותף הכללי הא-זמני. פעולת ההרחבה מנגד קשורה תמיד לפריטים הקונקרטים עצמם ולהבדלים ביניהם ומייצרת בראש ובראשונה מרחב (-מחיה), אפשרות לקהילה. זוהי פעולה הנשענת על הפעלה של עיקרון (סתמי) של הוספה ובמובן זה היא פועלת כהתקנה של הנסיון עצמו: האוצר הופך מראה, והמראה אינו אלא מורה.

התקנתו של התקן

המכנ?ה, שהוא אגב תמיד משותף, המושג על דרך ההרחבה מאפשר את צירופם יחד והחזקתו של ריבוי אקראי וחסר הגיון פנימי מלכד כפריטים בקהילה. בהתאמה, אם פעולת הצמצום נתפשת כפעולה אנינה ומופשטת, הרי שפעולת ההרחבה היא וולגרית בבסיסה, מעט אדיוטית אפשר לומר, ומקומית (אד הוק): מעשה צירוף של תכונותיהם הייחודיות של האיברים השונים לכל יתר האיברים האחרים. מבלי לגרוע. כך מבקש לוסקי בהוראתו את מעשה האמנות להמשיך ולהוסיף תקן לתקן, להראות עבודות שהיחסים ביניהן אינם גורעים או מוציאים דבר ואשר אינם מזקקים, במציאות העגומה של חזרתו האינסופית של הדומה, את 'הזהה-לעצמו-החוזר'. התערוכה מצביעה אל מעבר לרגע הפואטי בו לכודות העבודות, רגע ההנאה מיצירת אובייקט ת?קני, ואל עבר אפשרותה של פרקטיקה שנאבקת לייצר מצב עניינים חדש: מכנה-משותף (מתפשט ככל האפשר). בכך מבקשת התערוכה לחזור ולחזק מושג אמנות רחב יותר מהפואטי, מושג אמנות שמבקש להיאבק ולהתקין תקן ולא רק להשתתף בחגיגת מציאתו ונוכחותו. בהקשר זה אפשר לומר כי התערוכה מפעילה עקרון מובהק: "הרחבת תחום המאבק".
ומה מבקש דעואל לוסקי להראות? מה בעצם הוא מראה לנו? את נוכחותו המענגת והבטוחה של התק?ן, את חזרתו המאששת של הדומה, המופיע בכל העבודות (ושיכול להופיע ללא קושי דווקא כ"מאיים" או "הלא מוכר" – כמו בצילום של חתול הים של אנה ברשטטנסקי). יוצאת דופן במעט היא עבודותה של שחר יהלום -  אובייקט פיסולי התלוי על מוט שיורד מהתקרה, עשוי שקף צילום בעל זויות גיאומטריות חדות, ופנס ניאון, מתחתיו מחובר בחוטי חשמל גלויים מנוע ומנגנון המפעיל ופורש מה שנראה כמו שלד כנף של עטלף, מותח אותו לכדי פרישה ומשתחרר באחת, בקיר ליד שבר תקליט עליו מצויר עטלף – המצליחה להחזיק במתח שבין אפשרותו של אובייקט ת?קני ובין בלתי אפשרותו של העיקרון שמונח תחתיו וקובע אותו. אכן בין הת?קני והעקרוני מצויה תהום. בעוד שהת?קני מבטיח את שלמותו של האובייקט, את מנגנון ואופן ייצורו, ואת החוויה (המהנה) הכרוכה בנוכחותו, העקרוני הופך את כל אלו למשאת נפש, לתשוקה שיכולה להתממש רק בדיעבד, לאחר מעשה.
עד כמה שהעבודות בתערוכה תקניות, הרי שבהפיכתו את הסטנדרט עצמו לזירת פעולה על כינונו של מכנה-משותף, בהצבתו את התק?ן תחת עיקרון ההרחבה והקהילה, מראה דעואל לוסקי את המאבק, ועוד יותר מכך את הצורך במאבק, על התקנתו של התק?ן; את מה שיאפשר את התק?ן עצמו, ואת ריבוי אופני פעולתו הזהים. במובן זה אפשר לומר כי התערוכה "מנוע", ובהמשך לתערוכה "בכו?רו?ת", מבקשת על דרך האילוסטרציה של הת?קני להציע לבחינה את הסכ?מה, או הצורה, של התק?ן.

"מנוע", מראה: חיים דעואל לוסקי, מציגות: שחר יהלום, ליז חג'ג', יעל בלבן, נועה יפה, קרן לי רוזן-טל, אנה ברשטנסקי, לירון רוטמן