מרים כבסה עייפה מניו-יורק, שוקלת לחזור לישראל ולא פוסלת גם טוק-שואו (או קריירה בספ??רו?ת)
לפני עשר שנים, כשהיתה מרים כבסה בת 29, היתה הזוכה הראשונה בפרס גוטסדינר לאמנות. שנה לאחר מכן הציגה במוזיאון תל-אביב את תערוכת היחיד הראשונה שלה. זו היתה ההתחלה של מה שנראה כקריירה אמנותית מוצלחת במיוחד, העומדת לפרוץ גם גבולות לאומיים. איש לא התפלא, אם כן, ששנתיים לאחר מכן נבחרה כבסה לייצג את ישראל בביאנלה של ונציה לשנת 97', וגם לא כשבשנת 99' פרשה את כנפיה והתעופפה לה מהקן הישראלי החם כדי לכבוש את ניו-יורק הגדולה. ברזומה שלה היו רשומות אז 25 תערוכות – מהן 12 תערוכות יחיד – בארץ ובחו"ל.
היום סוגרת כבסה מעגל, וחוזרת לישראל (לא בגופה, אמנם) כדי להשתתף בתערוכה הקבוצתית "חולמים את האמנות – חולמים את המציאות", תערוכה המציינת עשור ראשון לפרס גוטסדינר ונפתחה במוזיאון תל-אביב לפני כמה שבועות.
עם כבסה שוחחתי לראשונה לפני כשנתיים לשם כתיבת מאמר בנושא תערוכת היחיד האחרונה שלה בארץ, שהוצגה בגלריה אלון שגב. גם הפעם נוכחתי שפשוט אין צ'אנס לראיון סולידי של שאלה-תשובה-שאלה. את נסיונותי הכושלים לראיין אותה בעניין התערוכה במוזיאון תל-אביב ובכלל היא הופכת באלגנטיות מקסימה ומרגיזה כאחת לבמה פרטית להצגת היחיד שלה, המרתקת במיוחד, שלימדה אותי הרבה מאוד על דעותיה ומחשבותיה (המרובות) של מרים על אמנות, ניו-יורק, טלוויזיה, תוכניות לעתיד, וכן, קצת גם על השתתפותה בתערוכה הנוכחית במוזיאון.
"ללא כותרת", עבודה לביאנלה של ונציה 97'
לתערוכה שבמוזיאון תל-אביב, שעשרת הזוכים בפרס בעשר השנים לקיומו משתתפים בה, בחרה כבסה שלושה ציורי מעגלים צבעוניים שהוצגו בתערוכת היחיד שלה בגלריה אלון שגב ב-2003, וכן סדרה של חמש עבודות וידיאו המוצגות עתה בפעם הראשונה, ובהן היא מצולמת בשעת עבודתה על ציורים אחרים בסגנון המוכר שלה, בחלל ששכרה במיוחד למטרה זו בניו-יורק.
עבודות הווידיאו, שצולמו ב-2004, עומדות על הגבול הדק אך המרתק שבין אמנות לדוקומנטציה. הן ממחישות ויזואלית – בפעם הראשונה, במינימום של עריכה ובליווי פסקול מוזיקלי – את ה"טריק" המסקרן שמסתתר מאחורי טכניקת הציור הכבסאית, שעליו נשאלה כבר אינספור פעמים.
ארבע מחמש העבודות מציגות את תהליך היצירה מתחילתו ועד סופו: מלובנו המבהיק והבתולי של המשטח ועד לציור המוגמר. כלי העבודה של כבסה הם בעיקר ידיה, אך לפעמים גם מגהץ או מגב.
בעבודה אחת, שבה מוקרן התהליך מן הסוף להתחלה, נראה הציור כהולך ומתמעט, בעוד מרים, חבושה כיסוי עיניים, חושפת בהדרגה את הקנווס החבוי באמצעות ספוג וכפות ידיה. זאת העבודה היחידה החומקת באופן מוחלט משאלת התיעוד העולה בהקשר לארבע אחיותיה.
היווצרות הדימויים המסתוריים-הולוגרמיים על המשטח שתחת ידיה, שספק מלטפות ספק מעסות אותו בחושניות מינית ממש, מהפנטת את הצופה, שלא לומר מחרמנת אותו לגמרי; גם רכינתה מעל לקנווס, המונח אפקית על שולחן עבודה גדול, מסייעת בדימוי הזה, של תינוי אהבים עם הציור. כאשר היא "מגהצת" או "מנקה" את הקנווס באטיות מחושבת עם מגב טבול בצבע שחור, היא עדיין נראית כפועלת ניקיון של אהבה. מאוהבת בעמלה.
איך זה הרגיש, שמצלמה נכנסת פתאום לסטודיו הפרטי שלך?
קודם כל היה שם צוות שלם של אנשים, וזה היה די מוזר, כי אני רגילה לעבוד בסטודיו לבד. מה שהכי הדהים אותי, אבל, זה עניין הפרפורמנס, שנורא נהניתי ממנו כי זה העלה את סף הריכוז שלי אפילו יותר. גם הבנתי שוב כמה אני אוהבת במה ומצלמות, ובכלל את כל הפורמט הזה.
והצלחת באמת להתנתק מהנוכחות שלהן כשעבדת על הציורים?
לגמרי. לא רק שלא איבדתי את עצמי – הרגשתי את עצמי נורא חזק. דוקא בגלל שהתנאים היו כל-כך מלאכותיים, תחושת הממשות שלי היתה נורא חזקה. אני בנאדם של טלוויזיה, מסתבר, כי החלל עם המצלמות והתאורה והתחושה הזאת של "הנה עכשיו זה הולך לקרות" מוציאים ממני את האלף אחוז שלי. עוד דבר שמפתיע אותי מאוד זה שאני זוכרת כל שנייה כשהייתי שם; זאת לא היתה הצגה, לא עשיתי פוזות, לא ניסיתי להראות את זה באור יותר יפה, את יודעת. ככה זה בדיוק נעשה. אני זוכרת את השיקולים שלי כשאני הולכת עם המגהץ, אני זוכרת למה אני עושה את התנועות שעשיתי, מתי אני מחליפה ידיים, אני זוכרת את המתח הגוף, אני זוכרת שנתקלתי בפינה של הציור, אני זוכרת את זה! וזאת הרגשה כל-כך שונה משאר הרגשות שאני מתעסקת בהם בכל יום; אין מלים לתאר את זה.
יש לך מחשבות לשלב וידיאו ופרפורמנס-ארט בעתיד?
לפעמים יש לי מחשבות כאלה, אבל הן עולות ונעלמות כמו הגאות והשפל. חוץ מזה, אני לא מאמינה שאני אקח יוזמה לזה, כי מסתבר שאני לא כזאת אמביציוזית כמו שאני נראית. אבל אם זה יבוא אלי, בטח שאני אעשה את זה. למשל להופיע בטלוויזיה, שזה בעיני גם פורמט די מדהים שאני מאוד נהנית ממנו.
להופיע בטלוויזיה איך, בדיוק? בתוכנית אירוח למשל?
אני בהחלט יכולה לדמיין מצב שיש לי תוכנית אירוח, לדוגמה. זה גם איזשהו סוג של אמנות, לדעתי. סוג של תקשורת עם אנשים. אבל עוד פעם, אם זה יקרה, זה יקרה. אני לא כל-כך יודעת איך בדיוק. אולי לחזור לארץ. אולי באמת בארץ זה יקרה.
2003
למרות יופיין הממגנט של העבודות והמשמעויות הרגשיות שלהן עבור כבסה עצמה, קשה שלא לראות את הדמיון המטריד בינן לבין הסרטים הדוקומנטריים שנעשו בעבר על אמנים כגון ג'קסון פולוק או אביגדור אריכא (שלא מטעמם, אמנם), ונועדו להמחיש את האמנות שהיא תהליך היצירה עצמו, ואינה מובנת מאליה בעת הצפייה בעבודה המוגמרת. דמיון זה מעלה את השאלה על מהותן האמיתית של עבודות הווידיאו שלה, והאם הצילום, או התיעוד של האמנות, גם הוא יצירת אמנות בפני עצמה. הביקורת ה"גבוהה", כך נראה, ויתרה על השאלה הזאת מראש, והגיבה בשעמום מהול באכזבה.
כשהעלתי את שאלת הדוקומנטציה בפניה, מרים כבסה לא ממש הבינה מה אני רוצה. "אבל איך אפשר להבדיל בין 'הן עצמן' לבין 'מה שהן מראות'?", השתוממה. "אני לא יכולה להגדיר באופן מוחלט מה הופך אותן מתיעוד לעבודת אמנות, כי זה נכנס כבר לשאלה של מה זה אמנות. אמנות, ממה שאני יודעת משיעורים במדרשה, נקבעת לפי הקונטקסט. לכן, מהרגע שאני קוראת להן 'עבודות וידיאו' ולא רק תיעוד, עצם ההגדרה שלי הופכת אותן ליצירות אמנות. מה הופך אותן בעיני לאמנות? זה שהצופה חווה פה משהו שמביא אותו ברמות פיזיות, נפשיות ומנטליות למקום מסוים, שהוא לא רק תוספת אינפורמציה ל'איך מרים מציירת'. זה עושה אפ-גריידינג לאיך שהוא רואה את הדברים. הדבר הזה הוא מבחינתי הישג אמנותי".
אז מה באמת משמעות האלמנט הדוקומנטרי בעבודות הווידיאו בעינייך?
דוקומנטציה היתה למעשה המוטיבציה לעבודה. מה שרציתי להעביר, ושהיה לי הכי חשוב, זה את תהליך העבודה; איך אני מתחילה עבודה ואיך העבודה מסתיימת. וחוץ מזה עשיתי אותן גם קודם כל בשביל עצמי, כדי שאני אוכל לראות את זה מבחוץ.
האם מוטיבציה משנית לעבודות האלה, ובפרט לעובדה שבחרת להציג אותן בפעם הראשונה דווקא בארץ, היא לנסות לסתום את הגולל אחת ולתמיד על הדיון ב"מרים כבסה והטכניקה שלה"?
אני בכלל לא יכולה לשמוע את העניין הזה של "טכניקה" יותר, את העיסוק בזה או הצמצום של זה. אני חושבת שדבר נורא מרכזי בעבודה הזאת, וחלק גדול מהקסם שלה, זה שהיא כל-כך גופנית וכל-כך קשורה לאיזשהו סוג של משמעת גופנית, של דיוק ושל התמסרות גופנית. להגיד "סמרטוט" ולהגיד "ידיים" ולהגיד "אני מזיזה את הידיים בצורה סימטרית" זה דבר אחד, אבל כשרואים את הפעולה הזאת בעיניים זה הרבה יותר חזק מלדבר על טכניקה בתור דבר טכני.
אין חדש בעובדת היותה של כבסה דמות שנויה במחלוקת בעולם האמנות הישראלית, במיוחד כל עוד הדיון בטכניקה הציורית שלה עומד במרכז ההתייחסות לעבודתה. גם הפעם, כאמור, היו התגובות לחלקה בתערוכה שבמוזיאון תל-אביב מעורבות כמו אלה שגררה התערוכה הקודמת שלה, זו שהוצגה בגלריה אלון שגב וכללה סדרת ציורי מעגלים גדולים, וזו שדווקא ממנה בחרה כבסה את הציורים לתערוכה הנוכחית.
ואולם, באופן מפתיע ושלא כתמיד, מספר תגובות הביקורת לתערוכה בכלל ולהשתתפותה של כבסה בה בפרט היה מועט במיוחד. שינוי משמעותי מהעבר, אז היתה כבסה במרכז תשומת הלב של קהל האמנות בישראל.
"תראי", היא אומרת, "מהניסיון שלי, בארץ יש לי אוהבים ושונאים, כל אחד מהסיבות ששמורות איתו. אז מי שלא אוהב אותי, אני לא אתחיל לשכנע אותו שיאהב אותי. גם אני לא אוהבת את כולם, אבל יש לי כבוד לשונאים שלי; שישנאו אותי ואני אכבד אותם, מה עוד אני יכולה לעשות? כמו הביקורת הזאת שהיתה עלי ב'הארץ' (מאת סמדר שפי; מ"ג). תמיד כשאני קוראת ביקורת רעה עלי, עולה לי הציטוט הזה – אולי את יכולה להגיד לי מאיפה הוא לקוח – ש'לא משנה איזה ביקורת כותבים עליך, העיקר שמאייתים את השם שלך נכון'". היא צוחקת. "גם אנשים שכותבים הרבה פעמים שוכחים שהם פשוט בני-אדם שמוגבלים בתוך התפיסה שלהם. הם צריכים לזכור שגם... עזבי, אני לא אתן עכשיו סדרת חינוך לכותבים. אבל זה תחום מעניין, לתת ביקורת. זאת האפשרות לתת למישהו גם לגדול מזה, או סתם לדרוך עליו. אבל לדרוך, מה זה מעניין? תראי לי מישהו אחד שהוא יותר טוב ממני, או שאני יותר טובה ממנו".
היתה לך פעם חוויה של לקרוא ביקורת שלילית עלייך שהרגשת שהיא תרמה לך?
ממש לא. תמיד זה נראה לי כמו איזו חשבונאות כזאת, משהו נורא ארסי וחשבונאי. יש בזה גם איזשהו סוג של חוסר כבוד לאדם שעבד ועשה והזיע דם. אני גם לא בטוחה שהקוראים נהנים לקרוא ביקורות כאלה, או שבכלל יש מישהו שנהנה מזה חוץ מזה שיושב ודופק על הקלידים שלו כשהוא כותב את הרעל.
ואם מדברים כבר על ביקורת שלילית, למה באמת החלטת להציג שוב את ציורי המעגלים שהוצגו כבר באלון שגב לפני שנתיים?
זאת היתה יותר החלטה של אלן גינתון (אוצרת התערוכה הנוכחית; מ"ג). היא בחרה אותן מהסדרה שהיתה אצל אלון.
היא הציעה או ביקשה ממך לשלוח לה ציורים חדשים יותר מניו-יורק, או שהרעיון הזה בכלל לא עלה על הפרק?
הכל היה פתוח, אבל אני חשבתי שהרעיון של אלן היה טוב. בסך-הכל העבודות האלה הוצגו רק פעם אחת בישראל, לפני שנה וחצי, וגם חשבתי שזה יכול להיות מעניין דווקא לא להציג את הציורים שנעשו בעבודות הווידיאו. זה שומר על איזה אלמנט מסתורי, כאילו, ב"איך הם נעשו". לא רציתי להיות כל-כך דידקטית במובן של "הנה הציורים, הנה הווידיאו".
לא חשבת שלפחות עבור הקהל היה יכול להיות דווקא מעניין לראות את הציורים שתועדו בווידיאו?
זה מה שקרה, את יודעת. זה לא שהיו שיקולים יותר מדי מעמיקים מאחורי ההחלטה הזאת, אם להגיד בכנות. נעשו בעיקר שיקולים של מרחק גיאוגרפי, מה גם שלא רציתי לשלוח עבודות לארץ – הובלות וכל הסיפור הזה. אלה היו שיקולים יותר פרקטיים מאשר כל דבר אחר. וחוץ מזה, חיכיתי להזדמנות טובה במיוחד להציג את עבודות הווידיאו האלה – שנעשו לפני יותר משנה – ולא מצאתי הזדמנות יותר טובה ממוזיאון תל-אביב. בתערוכת היחיד האחרונה שהיתה לי בניו-יורק (בגלריה מוטי חסון; מ"ג) לא העליתי בדעתי להציג דבר כזה, כל-כך חושפני וכל-כך מגלה, במקום שלא מכיר אותי. קודם כל תכירו את מה שאני עושה ואחרי זה אני אגלה לכם מי אני.
לא היתה זו הפעם הראשונה שמרים הזכירה את תחושת הניכור שלה מניו-יורק בכלל ומהניו-יורקרים בפרט, ואף לא את מיאוסה מהאמנות שמציפה את הגלריות שבמתחם צ'לסי. ניסיתי לברר, אם כן, מה בעצם היא עוד עושה בניו-יורק, ואם יש לכך קשר לאילושהם נסיונות אחרונים להגשים את החלום המקורי שדחף אותה לארוז את המזוודות ב-99'.
"מה שמגרה אותי מבחינה אמנותית בניו-יורק זה הבדידות שלי", אומרת כבסה. "שאני תלושה פה, שאני בעצם תיירת כאן. אבל עולם האמנות והקהל כאן, ובכלל האמריקאים, מאוד לא מעניינים אותי. אני דווקא חושבת שגירויים ביני לבין המקום קורים לי באופן הרבה יותר חזק בארץ, כי זה קהל חי, זה לא קהל מת כמו פה. וגם כי אני מכירה את הקהל הישראלי, אכפת לי ממנו ואני מעריכה אותו".
למה לא אכפת לך מהקהל בניו-יורק ואת לא מכירה אותו? הרי את כבר גרה כאן שש שנים.
כי הוא אנונימי מבחינתי. אני לא מאמינה לו ואין לי שום קשר אליו.
ואיך זה נהיה ככה?
לא יודעת. אולי זה בגלל שאני רואה פה הרבה דברים שלא מדברים אלי. אולי זה בגלל הטלוויזיה האמריקאית או התרבות האמריקאית, ואני מתחילה להבין שזה משהו עם אופי נורא מסוים, שאני פחות מתחברת אליו. שנראה לי נורא שטחי. אני גרה בצ'לסי, הולכת לגלריות חמש פעמים בשבוע ורואה תערוכות "טובות" עשר פעמים בשבוע. בסדר, יש גם דברים טובים, אני לא אומרת שלא, אבל בסך-הכל, ביחס לכמות הגלריות כאן, יש נורא מעט דברים טובים. בארץ יש מעט אמנים יחסית, אבל המון אמנים טובים.
ןבכל זאת, למה את מרגישה שרוב האמנות שאת רואה פה היא לא טובה או לא מעניינת?
תראי, בגלל שזה התחום שבו אני עוסקת, אני מאוד ביקורתית כלפיו. עזבי; לא ביקורתית, אלא רגישה. ומעניין אותי בציור הדבר הזה שאיכשהו לוקח אותך למקום מסתורי שהוא מעבר. שמשתמש בציור כמו באמצעי להעביר משהו. אנשים נורא אוהבים ציורי נוף, לדוגמה, אז הרבה אמנים יעשו ציורי נוף, גם כי הם אולי אוהבים את זה, אבל גם משיקולים מסחריים או חומרניים ושטחיים. בעיני ציור מוכרח להיות מעניין, לא יעזור לו שום דבר, ואם הוא גם גורם לאיזשהו סוג של זעזוע – אז בכלל מבחינתי הוא נכנס לקטיגוריה של אמנות טובה.
ומה שאת רואה בניו-יורק לא עושה לך את הזעזוע הזה בכלל?
לא רק שלא מזעזע אותי, אני פשוט נשארת אדישה לגמרי; העיניים שלי כמעט נעצמות. בואי נגיד שניו-יורק הראתה לי בעיקר את הצד העסקי והטקטי של עולם האמנות, וגם את הצד הלא כל-כך הגיוני שלו. אבל במילא אין שום היגיון בעולם האמנות.
בניו-יורק או בכלל?
בכלל. קורים בעולם האמנות דברים שאת לא יודעת לאן הם הולכים ומה יקרה מחר, ויש אופנות ויש כל מיני דברים. אבל יכול להיות שלהכיר בזה הוריד מעלי כמה שכבות מיותרות.
אילו שכבות?
תראי, כשהגעתי לניו-יורק האמנתי שהצלחה זה הדבר הכי חשוב, ושאני נוסעת כדי לכבוש את ניו-יורק שהקרינה הצלחה ושפע, ואינסוף אפשרויות. את יודעת, "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות". מי שהתגלתה אחר-כך, מסתתרת מאחורי הווילון היפה הזה, היתה מחלקת ההגירה. אז היום כל זה פחות מעניין אותי. אני יודעת שההתקדמות האישית שלי לא תלויה באם יהיה לי קטלוג מהודר בספרייה, או אם אני אציג במומה. יותר חשוב לאיזה מקומות אמיתיים יותר אני אגיע, מה אני אצליח להעביר באמצעות האמנות שלי בצורה יותר טובה ואיך אני משפרת את עצמי אישית.
אבל צריך גם כסף, לא? להיות מסוגלת להתקיים ממה שאת עושה.
ברור, צריך להיות גם מציאותיים, בחודש הבא אני אהיה בת 39 ואני צריכה להתחיל לחשוב על הז?קנה שלי. אני הרי לא יכולה להמשיך לבנות על המזל שלי, או על מצבים שניצלתי בעבר, זה כמו לזלזל בזה – ובאמת תמיד היה לי המון מזל; הייתי יכולה להגיע למצב של שמונים דולר בבנק יומיים לפני מועד תשלום שכר הדירה ופתאום היה מגיע מישהו לסטודיו ומוריד איזה צ'ק שמן בשביל ציור, שהיה מחזיק אותי אחר-כך לחודשיים. לכן, אני צריכה להיות יותר אחראית ולדאוג שיהיה לי מקור הכנסה יותר קבוע. בארץ באמת היתה לי את ההוראה, שהיתה מרתקת כמו היצירה עצמה.
אבל גם כשאמן עובד עם גלריה מצליחה, כמו בצ'לסי, לדוגמה, יש לו הכנסה פחות או יותר קבועה, לא?
תראי, אמנות זה דבר מאוד לא בטוח. אני יכולה למכור ואני יכולה גם לא למכור, במיוחד אם אני לא לוקחת יוזמות יותר מדי גדולות. עכשיו אני עובדת עם גלריה מוטי חסון, ובאמת הגלריה היא זאת שצריכה לדאוג לפרנסה שלי.
למרות שהודתה בגעגועים לישראל, לא היה נראה שלכבסה יש תוכניות ספציפיות לחזרה לארץ, או לפיתוח הקריירה האמנותית שלה בכלל. הרבה מלים נזרקו לאוויר, אבל לדבריה מדובר בהגיגים התחלתיים בלבד. נראה שכמו תמיד היא נוטה יותר לפעול מתוך התלקחויות רגעיות של הכריזמה האמנותית שלה, כמו הגפרורים הפואטיים של חנה סנש.
אז יש לך מחשבות על חזרה לארץ?
יש לי, כן. בואי נגיד שאני נותנת לעצמי כמה חודשים לחשוב על זה. אני באמת חושבת יותר ויותר שמבחינת התנאים, מבחינה של קהל או מה שקורה פה, ניו-יורק היא מאוד לא זה.
את כרגע שייכת לאיזו גלריה בארץ?
עבדתי עם אלון שגב, אבל אני לא יודעת מה מעמד הקשר שלנו כרגע. זה נראה תלוש כזה קצת. לא ממש עושה סימני חיים.
אז מה בכל זאת עם המשך הקריירה שלך בארץ אם אכן תחליטי לחזור?
תראי, יש לאנשים קריירה בארץ, לי היתה קריירה בארץ, ישראל היא עולם ומלואו. אני לא רואה את זה כמו ללכת אחורה, כמין שידור חוזר של מרים בארץ, שעכשיו מנסה לחזור לאותו מקום שהיה לה. את יודעת, אני יכולה לדמיין שבארץ אני אעשה מה שאולי פעם לא חשבתי לעשות, כמו למשל מה שאמרתי לך קודם, על הפנטזיה שלי להיכנס לתחום של טלוויזיה, או של תקשורת בכלל, שזה בכלל לא קשור לאמנות ויזואלית. יש לי גם מחשבות על להיות ספרית, כי אני נורא אוהבת לספר.
אז את עדיין מספרת?
אני מספרת כל הזמן אנשים ואני פשוט נהנית מזה בטירוף. בעיקר בתספורות קצרות אני מאוד טובה. בכלל, אני חושבת שיש משהו חשוב בלהכיר במה שאת אוהבת לעשות, או במה שאת רוצה ויכולה לעשות, ואני בהחלט רואה בזה משהו לגמרי לגיטימי. אולי זה עוד משהו שלמדתי בניו-יורק.
ואם באמת תחליטי לנסות לחזור לארץ, את מאמינה שהישראלים יקבלו אותך בזרועות פתוחות?
אני מאמינה שכן, למה לא. בסך-הכל תמיד כשאני מגיעה לארץ לביקורים אני מרגישה שאני מטעינה את המצברים באהבה. גם מאנשים סתם ברחוב, הרי את יודעת שאני נמצאת במין מצב כזה שאני פועלת גם בתוך עולם האמנות וגם בעולם התרבות בארץ, כאילו נהיה לי מין מעמד כזה מיוחד. אני די המומה כל פעם מחדש מהרמה של הפרגון והחום בכל מיני מקומות שאני נמצאת בהם, שלא קשורים בהכרח באופן ישיר לעולם האמנות.
הרבה כותבים באמת כבר אמרו – ומאיה בקר ביניהם – ש"מרים כבסה הביאה את הרוקנ'רול לסצינת האמנות של ישראל".
הביאה את הרוקנ'רול לישראל?!
כן, "מרים כבסה רוקנ'רול". את לא זוכרת את הכתבה שמאיה בקר עשתה עלייך בעקבות התערוכה שלך באלון שגב לפני שנתיים? היא דווקא פירגנה להתערבות שלך בעולם התקשורת החיצוני כל-כך – במסורת הישראלית – לעולם התרבות, ואמרה שהיא כל-כך יוצאת דופן ומרעננת.
יופי, איי לייקי!
אני מקווה בשבילך שישראל תקבל אותך שוב באהבה גדולה כפי שאת מתארת, ושכל התקוות שלך יתגשמו.
נראה. אני נותנת לעצמי עוד זמן להיות פה. לא יודעת בדיוק למה, אין שום דבר מסוים שאני מחכה לו, אבל בתחושה שלי אני עוד צריכה להיות פה. כנראה נשארו לי עוד איזה כמה דברים לעשות.
