אמנות גדר מבילעין

הבאת האובייקטים אל חלל הגלריה והצגתם כמעשה אמנות, מנותקים ממקומם הטבעי, ממעשה ההפגנה, מתמונות מתעדות או מהסבר מילולי, לא נועדה לטעון שהמרחק בין אמנות גבוהה לאמנות "עממית" הוא קטן (זה כבר נעשה אי אלו פעמים), אלא בעיקר להמשיך את האמנות המבקשת לפעול בחלל הפוליטי, לעשות מעשה בחלל הציבורי, לייצר ולקבע דימויים – הגלריה כשליחה של רעיון.
השיח האמנותי מתלבט רבות בין אמנות פוליטית שנעשית על ידי אמנים היוצרים את מעשה האמנות כמשקיפים חכמים מהצד, לבין יוצרים (מתחום הצילום והקולנוע בעיקר) המתעדים את האירועים כמתבונן נייטרלי לכאורה מבחינה אמנותית, אבל איכשהו גם עבודות אלו מגיעות למרכז השיח האמנותי. השיח האמנותי רוצה לנקוט עמדה, להשתתף, והוא מאמץ מידי פעם סרט או צילום דוקומנטרי, ועל אחת כמה וכמה אמנות גבוהה המרבבת דימויים מן השדה הציבורי, הנוקטת עמדה.
אבל בשני המקרים לא נוצר שינוי בדרך כלל. אמנות תיעודית נשארת אמנות תיעודית גם כשמוצגת בגלריה, ואמנות גבוהה נשארת אמנות גבוהה המדברת אל המעגל הסגור גם כשהיא מתאמצת לנקוט עמדה ולהשפיע.
אני מנסה להביא כאן אפשרות אחרת – תוצרי האמנות הללו כבר תרמו את שלהם בשדה הציבורי, נותר לנו רק לנסות לקיים דיון אינטלקטואלי באשר למעמדם, וכן לנסות ולשגר אותם לשדה שיח אחר כדי לסחוט מהם פעולה נוספת - אולי טמון בהם כוח נוסף מעבר למיידי מעבר למובן מאליו בהקשר המקומי.

לצד המונחים אמן מגויס ואמנות מגויסת אפשר להוסיף כאן את המונח גלריה מגויסת. לא גלריה המשאילה את ארבע הקירות לתליה של חפצי אמנות בפני הקהל התל אביבי, אלא גלריה שבאמצעות בידוד האובייקטים מול קירות לבנים, פיזור האובייקטים בקומפוזיצית חלל קלאסית, הצגתם כפסלים שבויי הקשר, הדגשת תעתועי האסתטיקה המינימלית, החלוקה הבלתי ברורה בין אמנים לאוצר - דרך העלאת השאלות האתיות האלו – מנסה הגלריה להביא לציבור דימויים שיסבו את תשומת הלב לעוול ההולך ונבנה במרחק רבע שעה נסיעה.
תערוכה זו עוסקת באחד הדברים הגדולים שמעסיקים אותי באשר למעשה האמנות - האפשרות של שיעבוד המעשה לטובת רעיון, אידיאה, פעולה מצד אחד, והאפשרות שהרעיון המשעבד הזה יחלץ ממעשה האמנות דבר מה חדש ושונה משהו רענן.