בד, בוי, 2006, וידיאו, 4:00 דקות (לופ)
על מזרן הניצב במאונך שרועה דמותו של גבר צעיר הלבוש תחתונים בלבד. המזרן שוקע אט-אט במים, המציפים את החדר הריק. לאחר שהמזרן צולל במים, מאיר את אפלת החדר ירח העולה בחלל. עבודתו של תום פניני טבולה בזמן המתעתע של החלום, ומתכוננת על שלושה צירים מנוגדים: זריחה ושקיעה, גבריות ונשיות, בולענות והתמסרות. עבודת הווידיאו מדמה סימטריה מחזורית טבעית, המכוננת זריחה ושקיעה גם יחד.
קריאה מגדרית תחשוף גבריות השוקעת אל תוך חלל רחמי, נשי, שכמו מוצף במי שלייה. החדר האינטימי הריק שהאירוע מתחולל בו מחזק את העיטוף הנשי הטוטלי שהגבר הצעיר נחבק בו. אירוע זה נושא משמעות כפולה: בולענות ומוות, מחד גיסא, והתמסרות לעולם הצללים התת-הכרתי, מאידך גיסא. עבודתו של פניני מעבירה אותנו ברכות מן המציאות הממשית אל העולם החלומי, המיוצג ב"זמן האמנות" המרצד על מסך הווידיאו.
