לבטים

את התערוכה "מצבי ביניים" מלווה תחושת האל-חזור המאפיינת את אמנות ההדפס

שמה של התערוכה החדשה בסדנת-ההדפס, "מצבי ביניים", מעיד לכאורה על כך שמדובר בתערוכה דידקטית, כזו שמדגימה את אופן יצירת ההדפסים, ונועדה בעצם למילוי חורים בלוח השנה. רושם זה משתנה מיד בכניסה לתערוכה. אין מדובר בעוד תערוכת "הדפסים מן האוסף", או בתערוכת הסבר לפנסיונרים. כל אחד מהאמנים המשתתפים - משה גרשוני, דב הלר, רענן לוי, מיכאל קובנר, ליליאן קלאפיש, אלכס קרמר ויגאל תומרקין - מציג הדפס אחד, ולצדו תלויות גרסאות רבות שנוצרו בדרך אל ההדפס הסופי. בניגוד לגרסה הסופית, שניתן להדפיסה במספר עותקים רב, להדפסים שבדרך יש רק עותק אחד; הרי לאחר הדפסת הניסיון המשיך האמן לפתח את העבודה.
הסדרות המוצגות בתערוכה הן, אם כן, עבודות מתפתחות שמאירות את הגלגולים האמנותיים (להבדיל מן הטכניים) שעובר אמן במהלך היצירה. גלגולים אלו מבהירים שוב כי טכניקות ההדפס השונות, שיש אמנים שנוטים לבטלן כארכאיות, אינן אלא טכניקות ציור ייחודיות, שמאתגרות את האמן, וכופות על דרכו פניות בלתי צפויות, תכנונים שבירים והחלטות אל-חזור. בניגוד לרישום או לציור בצבעי שמן - טכניקות שמאפשרות לאמן לחזור אל פרט זה או אחר ולתקן, לשנות, לטשטש ולמחוק אותו - רוב פעולות ההדפס נעשות ללא דרך חזרה. אמן ההדפס יכול לצעוד קדימה בלבד, מפני שכשאבן הליטוגרפיה ולוחות המתכת והעץ נחרטים, מגולפים או נצרבים בחומצה, הסימן שמוטבע בהם הוא סופי ומוחלט. מבחינה זו, חבל שהדפסי ביניים של משה קופפרמן אינם מוצגים בתערוכה; מעניין היה לראות כיצד קופפרמן, צייר שאמנותו הושתתה תמיד על ההליכה בשני צעדים קדימה, צעד וחצי אחורה וחוזר חלילה, התמודד עם מגבלות הטכניקה הזאת.

משה גרשוני, מתוך סדרת "פיתיתני, 1997

מאחר שאמנות נוצרת לרוב בהחלטות אינטואיטיביות, לא על-פי חוקים מדעיים, התבוננות בהדפסים שבדרך מעלה שאלות לגבי "נכונותן" והכרחיותן של החלטות ובחירות אמנותיות כאלו ואחרות. כיצד קובעים כי גרסה X  דורשת שיפור ושכלול, בניגוד לגרסה Y המוכנה להדפסה סופית? אם לשפוט לפי תגובת הקהל לעבודותיו של אלכס קרמר, למשל, מקצת ההדפסים שיצר בדרך עולים ביופיים על ההדפס הסופי. קרמר, אמן שמטפל בדימוי (דמות אדם כפופה, במקרה זה) במגוון רחב של פעולות אקספרסיביות, בחר למרוח את לוח התחריט בשכבות צבע רבות המבצבצות מבין סדקי השכבות החדשות. התוצאה עומדת בזכות עצמה, כמובן, אך נדמה שניתן היה בה במידה לבחור באחת הגרסאות הקודמות. שאלת ההדפס הנכון עולה גם למראה עבודותיהם של ציירים קולוריסטים מובהקים כמו מיכאל קובנר וליליאן קלאפיש, שמציגים כמה גרסאות צבעוניות למתווה אחד לציור נוף. האם הגרסה הסופית בירוק ובצהוב עולה על זו האדמדמה? קשה לומר.
בניגוד לעבודות שהוזכרו לעיל, שהן וריאציות על נושא ספציפי, בעבודותיו של משה גרשוני זוכה כמעט כל גרסה למשמעות שונה. בעבודה המפורסמת "אל מלא רחמים", למשל, לבחירת הצבעים, עומק הצבע השחור וגימור הנייר יש השלכות מרחיקות לכת על אופיה של העבודה. בגלגוליה השונים היא הופכת מכתב יד מוכתם, אקספרסיבי ומלוכלך-משהו, שנוצר באמצעות לוח תחריט, להדפס משי דמוי פוסטר צבעוני ומבריק.
משמעות חדשה מקבלת גם עבודתו של רענן לוי: תחריט דיוקנו של איש הסדנה סידון רוטנברג. תחילה רשם לוי את ראשו של רוטנברג בעיפרון. לאחר מכן העביר את הרישום ללוח התחריט, שיחק בו, שיפצר אותו והדפיסו כמות שהוא. אז, כמו בהחלטה של רגע, חתך לוי את צדו השמאלי של לוח התחריט ושינה לחלוטין את מערכת האיזונים הפנימית בתמונה. קודם לחיתוך היה זה שרטוט סטנדרטי של דיוקן. לאחר מכן התקבל ציור העומד בפני עצמו. 

רענן לוי, דיוקן ס.ר. , 1992