האמן הצעיר כחיית מחמד

בפעמים רבות מרדנות, יהירות, תקווה ואף תמימות הן תכונות חיוביות. השאלה היא מתי הופך העניין באמנות צעירה לפטיש, ומתי הצעירות הופכת למוצר. דעה נוספת על תערוכות גמר

תערוכות הגמר נסגרו בסוף השבוע שעבר. מאות תלמידי אמנות צעירים הציגו מרכולתם בפני אלפי עיניים שסקרו את הסחורה. האמנים הצעירים קוטלגו על ידי המבקרים: דורגו, מוינו וסומנו. הייתה זו חניכה ככל חניכה: אלימה ומביכה אך גם מחמיאה ומלאת גאווה פטרנליסטית. קראתי את דירוגה הכללי של סמדר שפי ואת סימוניה של גליה יהב. המבקרים נוטים להסתייג מן המסורת השנתית, ובכל זאת הם כותבים, מסמנים וי, מציינים מהי הרמה הכללית לדעתם. 

במאמרו "געגועים למוצרט", טוען חגי שגב כי הבעיה טמונה בציפייה מופרזת של קהל צרכני האמנות מהבוגרים הצעירים. הוא משווה בין אמנים צעירים לרופאים או עורכי-דין המסיימים אל לימודיהם ותוהה אם היינו מצפים מן האחרונים שיקסימו ויפתיעו אותנו כפי שאנו מצפים מבוגרי בתי ספר לאמנות. על אף דבריו המעניינים והצבעתו המדויקת על התופעה, יש באנלוגיה זו בעיה הטמונה בהבדל בין מלאכה לאמנות. אכן, גם באמנות, פעמים רבות יש חשיבות רבה לניסיונו, בשלותו ובגרותו של אמן, אך בה בעת האמנות מוזנת גם מן החיוניות, העכשוויות הקלילות והבוסריות, שלרוב המלאכה דוחה מעליה. כלומר, יש אמת מסוימת במיתוס האמנות הצעירה. מרדנות, יהירות, תקווה ואף תמימות, הן פעמים רבות תכונות חיוביות. לדעתי, השאלה היא מתי הופך העניין באמנות צעירה לפטיש, האם הצעירות הופכת למוצר, האם תערוכות הגמר אינן אלא שלב ראשון ב"כלכלת צעירות", והאם יש סיבה לסקור את התערוכות בהקשר של שדה האמנות?  

הולדת ה"צעירות" מתוך המלודרמה

כלכלת האמנות, ככל כלכלה, מוזנת מפטישים. ההתעניינות הכנה במאפייני האמנות הצעירה מומרת ברידוד ותמצות מאפיינים אלו לכדי משוואה גנרית. תהליך סקירת האמנות הופך לניסיון נואש לפרק קודים של צעירות, למצוא נוכחות עכשווית, למצוא "אמן צעיר". הקוליות ניתזת מכל פינה, רעיון היצירה העל זמנית מוחלף בתשוקה ליצירה שכל הקשריה צומחים מן היום-יום. כלומר, שוק האמנות מקדיש מאמץ רב לטיפוח כלכלת הצעירות. האמת שמאחורי מיתוס האמן הצעיר נמכרת כסיפור רקע מפתה, וויכוחים בין דור אחד למשנהו נפרשים על פני מוספי התרבות (משום שבמקום בו יש בן צריך גם אב), מבקרים רוטנים על, או לחלופין מהללים את, האמן צעיר, וכל ההתנהלות נראית מלודרמתית ונעה בין קיצוניות, אכזבה ופליאה.

אך מנגנון זה מורכב אף יותר. מעבר לעובדה שהוא מתקיים במקביל לפטישים נוספים, דוגמת זה של האמן ה"בשל", צורתו שלו סימטרית יותר. אין זה נכון להפיל את האשמה כולה על צד אחד, צדם של המתבוננים והמבקרים, אני מודה שגם אני כאמן רוצה להיות צעיר. זה משחק כיף. קל להתמסר לקודים של הצעירות. במידת מה זהו שם המשחק, עלי לאמץ תפקיד. זו דרך להכניס את הרגל מבעד לדלת, לחדור לתוך השדה. מה גם, שמצב זה כמעט בלתי נמנע ולאו דווקא שלילי. מבלי להעליב את המורדים שבינינו, מרד הוא בעייתי. כסממן בולט של צעירות המרד הוא מטבע חזק במיוחד בכלכלה. זו הוכיחה שהיא מעכלת מהר במיוחד פעולות חתרניות וביקורות נוקבות. האם יש דרך להתגבר על בעייתיות זו? מרד הפך לסממן של צעירות, למאפיין שאנו מקווים לאמץ, האובייקט בו מורדים מתפקד כמסמן "הסמכות" מתוך ההכרח של פינג פונג התזה/אנטיתזה, וכחלק מאגדת הקדמה המודרניסטית. כלומר, בעיית הפטישיזציה של הצעירות היא חלק ממערכת סמלית רחבה יותר, בה המרד והחידוש הם הכרח וחובה להזין את מיתוס הקדמה. 

חשיפה עצמית, כולנו וולפגנג טילמנס

בתערוכות הגמר האחרונות בבצלאל, וכן בתערוכת של אמנים צעירים בארץ ובעולם, בולטת החשיפה הפסוודו-אוטוביוגרפית. האמנים מביטים פנימה, או לחלופין מקרינים החוצה, מתוך עולמם החברתי, הפרטי והאישי. נדמה שהשילוב של אמנות ברנז'איסטית ואמנות צעירה נולד במקביל להולדת המודרנה. ציירי 'סלון הדחויים' הפכו את חבריהם האמנים והמשוררים למושאי ציוריהם, ובמוקד רבות מהתנועות האמנותיות המודרניות עמדו האמנים עצמם, כאובייקטים החושפים עצמם לראווה. ההשפעה הפרוידיאנית על ביקורת האמנות גם היא מעודדת נבירה בביוגרפיה של האמן. הצלם הגרמני וולפגנג טילמנס הוא דוגמא לאמן בעל השפעה ניכרת על בוגרי בצלאל. חשיפתו המרהיבה את חייו הפרטיים כזיקוק של מרד נעורים גס ונוגע, משתקפת ברבות מהתערוכות שמושאן פרזנטציה של העצמי. בדרך כלל זו אינה אוטוביוגרפיה, אלא פטישיזציה של מאפייני ההתבוננות העצמית ויצירה של בדיה בנוסח "הנה אני, הביטו על רהיטי ביתי, על חבריי, פה אני שותה בירה". כלומר, האמנים יוצרים היגד שאינו מכיל, בהכרח, התבוננות עצמית, אלא פרזנטציה של האסתטיקה של העצמי. דוגמאות בולטות לאמניות שאצלן באה הצעירות לידי ביטוי דומה הן טרייסי אמין ואליזבת' פייטון, למרות שאצל זו האחרונה המבע מעודן וספק פטישיסטי ספק אותנטי. מודלים נוספים של צעירות המיושמים תדיר ניתן למצוא ביצירתם של גילברט וג'ורג' ובסרטיהם של במאי הגל החדש. הצעירות יכולה לבוא לידי ביטוי גם כסיפור רקע לתמה אוצרותית, כפי שקורה פעמים רבות בתערוכות היסטוריות דוגמת חלק מתערוכות השישים למדינה ותערוכת 10 + שהוצגה לאחרונה במוזיאון תל-אביב.

וולפגנג טילמנס - תצלום

מבט חשדני

התנהלות במרחב הפטישים הינה בעייתית תמיד, על אחת כמה וכמה כאשר המרד עצמו בויית והפך לטקס ריק. איני מצליח להסיק? מסקנות כאמן, אני לא יכול לחשוב על דרך בה ניתן לחמוק מן השאיפה לצעירות ומהמערכת הסבוכה שמכוננת רצון זה. משטר התבוננות/קריאה זה אחראי גם למאפיינים חיוביים רבים שמשפיעים על עולם האמנות ישירות ובעקיפין. איני חושב שהאמנים יכולים לשלול משטר זה. במקרה הטוב הם ינועו בין סדקיו באלגנטיות ובמודעות עצמית. ייתכן שעל המבקרים לפעול באופן נחרץ יותר מתוקף תפקידם המרוחק. יהיה עליהם להתבונן בחשדנות באמנים הצעירים וכן במוסדות שמציגים אותם. הם יצטרכו לשאול את עצמם באיזו שפה משתמשים במפגש עם אמנות זו, מתי לשתוק ומתי לכתוב. מבקר אחד אמר לי שהוא נמנע באופן עקרוני מכתיבה על תערוכות הגמר. הוא חושב שלא ניתן לסקור באופן רציני תערוכות יחיד של עשרות ומאות בוגרים, ושכל טקסט שיפיק בנושא יהיה בהכרח שטחי במיוחד. יתר על כן, לטענתו תערוכות גמר הן תרגיל – משימה אקדמית שהסטודנטים מחויבים להשלים – ובפעמים רבות הן אינן מצדיקות ביקורת וניכוס מצד שדה האמנות. עמדה זו לגיטימית, הגיונית ובעיקר מונעת משיקולים סבירים ומחושבים. איני בטוח אם זה תמיד הפתרון, אבל זו בהחלט אפשרות סבירה.