קברט סאדו-מאזו ופריק שואו קרקסי; על מרתונים אלטרנטיביים לרישום בניו-יורק
בסתיו שעבר החליטו בחוג לאמנות של בית הספר קלישר (המרכז לאמנות עכשווית) להפיק מופע יחצ"ני בדמות מרתון רישום במדרחוב נחלת בנימין בתל אביב. המרתון היה בחינם, היו מודלים, מוזיקה נוגנה, כני ציור הוצבו במקומותיהם וחומרים לרישום חולקו לכל דורש - אם רק יבוא. הנוכחות המרשימה של כשמונה עד שנים-עשר ציירים, רובם תלמידי החוג ומכריהם, הציגה תמונת מצב עגומה לגבי האטרקטיוויות של הרישום בישראל. למרות אירועים מפוארים ורבי משתתפים כמו המרתון המסורתי של מכון אבני בחנוכה, למרות הביאנלה לרישום בירושלים ועוד מספר תערוכות בלתי תלויות, רישום המודל עודנו סובל מהילה ארכאית משהו. בסדנת אמני הקיבוץ בתל אביב למשל, ביום ראשון בערב, קומץ אמנים מתאסף לרישום מודל. הסדנה מתקיימת כמעט מדי יום. האווירה רגועה עד נכאה, הרדיו משמיע מוסיקה מייגעת, המודל עייפה או משועממת ואחרי שתיים-שלוש פוזות מתייבשים לה מעיינות היצירה והיא מבקשת הדרכה לגבי התנוחה הבאה.
לעומת הנעשה בתל אביב, יש כמה מקומות בעולם שבהם רישום ריאליסטי עדיין נחשב למיומנות בסיסית, ורישום מודל הוא לא רק רע הכרחי אלא מקצוע שיכול להפיק ריגוש, לחדש, ואפילו לחולל סנסציות. בניו יורק אפשר לרשום מודל כל יום, כל היום, כולל שבת וראשון. כל בית ספר לאמנות מאפשר בדרך כלל לפחות פעם בשבוע לאמנים ותלמידים מבחוץ לבוא ולהשתתף ברישום מודל חופשי, ללא הדרכה. המחיר בסביבות 10-12 דולר לשיעור.
אלא שריבוי האפשרויות ללמוד רישום לא הספיק למייקל אלן (Michael Alan), אמן ניו יורקי בשנות השלושים לחייו, שהקים לפני שנתיים את ה-Draw-a-thon (מרתון רישום). בין השנים 1995-2003 למד אלן באקדמיה ובמוסדות חוץ-אקדמיים שונים בניו יורק, והוא מספר כי למרות שאהב לרשום, השתעמם למדי בשיעורים. הפוזות נראו לו מאולצות, חוזרות על עצמן, נטולות חיים ובסופו של דבר נטולות השראה - זאת בניגוד גמור לרוחה של האמנות. הוא החליט להוציא את העובש מן הדיסציפלינה המכובדת, ועם מעט עזרה מידידים הפיק את המרתון הראשון שלו בבית קפה בוויליאמסבורג, רובע האמנים של ברוקלין, האלטרנטיבה לסוהו במנהטן (שמחירי הנדל"ן בו האמירו מאד בשנים האחרונות).
בבית הקפה Fix התאספו לראשונה, באוקטובר 2005, כמאה ועשרים איש כדי לרשום מודל באווירה קצת אחרת. האירוע נחל הצלחה מיידית. שמונה שעות שהחלו בשעה 7 בערב, כאשר כל שעה מוקדשת לנושא אחר. בסופו של דבר לא פחות משיעור רישום מודל נראה האירוע כמו מסיבת תחפושות. גם הגישה המוזיקלית הייתה שונה לחלוטין. במקום מוזיקת הג'אז הרגילה נפתח הערב במתקפה רבתי שאינה מומלצת לבעלי לב חלש. הדיג'יי הראשון הלם באוזניים במוזיקת נכאים מייללת וקשה לעיכול, פאנק ניסיוני, ולאחר מכן הופיעו להקות מלהקות שונות - ממוזיקת עם אירית ועד לגרסאות כיסוי לאמנים ידועים, דרך ראפ ומטאל.
הפוזות שמוצגות בערבי הרישום הללו דינמיות ביותר ובעלות היגיון פנימי. בשעה שמוקדשת לזוגות נאבקים עומדים על הבמה שניים - גבר ואישה - ומדגמנים פוזות אירוטיות להפליא כווריאציות על הנושא. בשעת הסאדו מאזו, מושיבים את הגבר על הכיסא כשהוא כבול בידיו ורגליו, ונערה בנעלי עקב וחזיית עור עומדת עם שוט בידה. שעה אחת הוקדשה להפגנות ("תנאים טובים יותר למודלים!") ובה נשאו שלטים. הכל מוכן מראש ומתוזמן להפליא, ואף על פי כן נושא ניחוח של אלתור. על הבמה הזאת צבעו את אחד המודלים בצבעי אקריליק עליזים מלפנים ומאחור, רקדו לצלילי מארש החתונה במדים מלאים, ובין לבין הציגו פעלולים שלא ייאמנו - אמנם לדקה וחצי, אבל המיומנים שבאמנים מצליחים לתפוס גם את זה.
מאז המשיכו המרתונים, עם קהל משתנה ובמקומות אחרים - בדרום מנהטן, באיזור יוניון סקוור ושוב בברוקלין. בין השאר נערכו האירועים במבנה תיאטרון במנהטן שהכיל אלפי מקומות. הקהל מורכב בעיקר מאמנים וסטודנטים לאמנות הבולעים בהתלהבות את התפריט שמציע אלן. המינון והתוכן עשויים להשתנות מאירוע לאירוע, כאשר רק דבר אחד נותר כפי שהוא - הנטייה להפוך אותו לגדול יותר, נוצץ יותר וביזארי יותר. כך עלו על הבמה בעיצומו של מרתון שנמשך יומיים תמימים, כעשרים חברי "The Hungry March Band" וניגנו במשך חצי שעה מוזיקה קרקסית/ג'אזית ברוח תזמורות רחוב של ניו אורלינס, עם המון כלי נשיפה גדולים וקטנים. המודלים דיגמנו בינתיים בעירום, והקהל היה עסוק ברישום התזמורת. אחר כך עברו חברי הלהקה בין הציירים לבחון את הרישומים כדי לראות אם הם יכולים להשתמש באחד מהם לעטיפת הדיסק הבא שלהם.
כל המודלים והעושים במלאכה הם ידידים של אלן, בעצמם אמנים כמוהו. הקהל שבא באופן קבוע, כלומר אחת לחודש-חודשיים (גם הפורמט משתנה ומדי פעם יש מרתונים קצרים של כארבע שעות בסופי שבוע), מכיר אותם היטב. אלן נוהג לשתף את הקהל במגוון דרכים; החביבה עליו ביותר היא לבקש מאחד הנוכחים לדגמן מספר דקות בעירום - רצוי פוזה מסובכת, הרי על כך גאוותו - תמורת פרס צנוע. זה לא רק מרתון רישום, זהו הפנינג, שואו אמיתי, ואם תרצו אולי גם מיצג אמנות של אלן וחבורתו, שבו הקהל הוא בעצם האובייקט, והדוגמנים הם האמנים (פרפורמרים).
ברנשים עתירי שומן
אלן אינו היחיד שמעניק אלטרנטיבה לשיעור המסורתי. גם Dr. Sketchy - ד"ר סקצ'י, חוג רישום בורלסקי/קברטי/סליזי, משתמש בתחפושות ומשרה אווירת הוללות כמו במולן רוז' של המאה ה-19, שבו הדוגמניות משחקות נערות ברים או זונות עסיסיות, מחליפות תפקידים ותנוחות, והקהל מצייר בשקדנות ושקוע בתוך עולם דמיוני וססגוני. הדוגמנים הם יוצאי פריק שואו קרקסי, ברנשים עתירי מפלי שומן, ויתר מפלצות אכזוטיות. ד"ר סקצ'י החל גם הוא בשנת 2005 על ידי אמנית בשם מולי קראבאפל (Molly Crabapple) בברוקלין, שכנראה ממנה תצא הבשורה לעולם כולו על תחיית הז'אנר - כרגע ביותר מ-20 ערים בארה"ב ובעולם, כולל לונדון וברלין ואפילו אוסטרליה - מלבורן.
גם מכון פראט בברוקלין מקיים מרתון רישום שנתי. הלכנו לטעום גם את זה - לטעום, מכיוון שבמחיר הכרטיס ($10 בהרשמה מראש) כלולים גם קפה, תה, עוגיות וגולת הכותרת - פיצה ניו יורקית אמיתית בחצות הליל, עם הפסקה של שעה כדי לאפשר לרעבים לעמוד בתור כעשר דקות תמימות. המרתון נמשך שתים עשרה שעות כולל הופעה של תופים אפריקאיים בחצות. מספר החדרים גדול ויש חדר שמוקדש לפוזות של דקה (!) ובו אפשר לרשום במרץ מאות פוזות שונות ללילה אחד. יש של חמש ועשר דקות, עשרים דקות, שעה ושלוש שעות, לאלה שרוצים לצייר או אפילו לעשות רישום דקדקני יותר באור וצל.
טרנד ניו יורקי או קוריוז שולי? הזמן יספק את התשובה לשאלה זו, כמו גם לשאלה האם זה יגיע גם לישראל, ואם כן מתי.
כל התצלומים - באדיבות מייקל אלן
