שוברים שתיקה

אז הורים יקרים תעזרו לילדים שלכם לא להישרט ולא להשחת

שיצלמו ילדים מפורקים באוטבוסים אחרי ינסו לחקות את האמרקחאים

לי אישית נמאס כבר לרחם על כל מיני חיילים מסכנים שמבצעי פשעי מלחמה ומרגישים עם זה רע, האמת היא שהמציאות הישראלית מאפשרת לאותם חיילים להביע חרטה, להתנצל, לבכות קצת על אובדן צלם האנוש, לחזור ישר לקסבה ברגע שהם מקבלים את הצו, "כי זה מה שצריך לעשות" ולהרגיש טוב עם עצמם.
לא צריך את התערוכות שלהם, לא צריך את הצידוקים שלהם, אני לא הולך להיות חלק מאורגיית הסליחה, אני לא אהיה עוד כומר שישמע וידוי ואמליץ על חיוך במחסום ושתי תפילות לאמנו מרים.

אני זוכר את המקום המקולל הזה, חברון. חברון והשטחים כולם הם ביצת צואה אחת גדולה. כן, אני זוכר איך התייחסו כמו זבל לערבים, איך לפעמים מנעתי את זה ולפעמים הצתרפתי. אבל אני זוכר גם איך הערבים התייחסו אל הנשים והילדים שלהם. בעמדת התצפיות היו קלטות וידאו בהן שמרו צילומי אונס משכבי זכר ובהמה, סירטי סנאף איומים. אני זוכר איך ראיתי פעם אב מכה את בנו מכות רצח עד זוב דם, אני זוכר איך בעל מסעדה עשיר דחף את האוכל לפיה של אישתו כשהאורחים התלוננו על הבישולים שלה. הוא השפיל אותה לפני כולם כאילו היתה כלב. אני זוכר איך מצאנו גופה של אישה צעירה שנירצחה על רקע חילול כבוד המשפחה. צריך לצאת משם ולהיפרד מהתרבות המחליאה הזאת. צריך להשאיר אותם להתבוסס בצואתם.

מחזק ידיכם האזרחים על כך שהיה לכם האומץ להראות לנו את האמת היומיומית שנאלצתם להתמודד אתה כחילים בחברון.
מצער שהפכו אותכם לחשודים ולא מתיחסים לתעוד כמפתח לעיוות הערכים שאתו נאלצים חיילי צהל להתמודד ללא הצלחה.

פורסם ב-11:38 ,24/06/2004

אפילו אם החיילים האלו לא התכוונו לירות ולבכות, באין הצהרה ברורה של סירוב, המעשה שלהם יתפס כך.

במהלך שירותי הייתי בחברון, בית לחם וברמאללה.
חברון הייתה העיר החוויתית מכולם. עד היום שהחברים מספרים על חברון נזכרים כולנו בגאווה איך עברנו את שיגרת השמירות הקשה הזאת במשך חצי שנה.
מדי פעם יושבים כולנו ומדפדפים באלבום התמונות ונזכרים בעמדות ובאירועים שחווינו.
בהתמודדות היומיומית עם מורכבותה של חברון, כולנו התבגרנו. מהקפצות בשעות הקטנות של הלילה אחרי שמונה שעות שמירה ועד למאבקים עיקשים עם נערים פלסטינים הזורקים עלינו אבנים. על הרבה לילות דילגנו, אך כל הלילות ההם נשארו כחוויות שביגרו אותנו ולימדו אותנו לראות טוב יותר את המציאות בעיר הזאת בפרט, ובכל ארצנו בכלל.
החיכוך עם המתנחלים לימד אותנו את גדולתם של אנשים מקסימים אלו. אכן היו חיכוכים מיותרים אך כל אלו היו כאין וכאפס לעומת הקפה שנותן לך מתנחל בשעה שתיים בלילה סתם כי הוא אוהב אותך, סתם כי אתה חייל שהוא מודה לך ומעריך אותך כי אתה מגן עליו ועל העם שלו.
אין כמו ההרגשה הזאת. ההרגשה שאתה מגן על יהודים בארץ שלך, וחברון היא העיר שזה הכי בולט בה ולו רק מסיבה זו למדנו להעריך את מציאות החיים שנמצאים בה יהודי חברון, שהאידיאולוגיה שלהם אומרת שזו העיר שחיו בה אבותינו לפני אלפי שנים וצריכים להמשיך לחיות בה ולא להיכנע לטרור המאיים עליהם יום יום.
מהבית ספר בג'בל ג'ואר ירו על מתיישבי חברון וכוחות צה"ל, לכן נאלצנו לתפוס אותו. חיי אדם קודמים לחינוך, לכן צה"ל יושב שם על מנת להבטיח שגרת חיים שקטה ככל האפשר. באבו סנינה יש בית הרוס - איך הצבא הורס בתים לאנשים? איפה ההומניטריות? מהבית בזה ירה צלף פלסטיני על שלהבת פס, תינוקת בת 10 חודשים. יום יום הייתי פוגש באביה והרגשתי גאה שאני נמצא בחברון לתת לו ביטחון. כך הרגישו גם חבריי.
שמונה-שמונה בעמדות, שמונה עשרה-שלוש ביציאות הביתה. הקפצות. חוסר שינה. כונניות. גאווה לאומית. אהבה למולדת. אהדה למתנחלים. אהדה לחיילים.
חברון נמצאת במרחק שעה מירושלים, סיבה מספיק טובה שכולם ילכו לבקר שם ולחזק את ידי היהודים המתגוררים בה.
מכתב מחייל, יולי 2004