"עם, ארץ, מדינה" במרכז לאמנות דיגיטלית בחלון,

"דורון" בגלריה מנשר ו"בשם העושר" במוזיאון פתח תקוה

עם, ארץ, מדינה

המרכז לאמנות דיגיטלית חולון, רח' ירמיהו 16 חולון
טל: 5568792   www.digitalartlab.org.il

פתיחה: 27 במאי 2006, בשעה 20:00.
שעות פתיחה: ימים ג'-ד' 16:00-20:00, יום ה' 10:00-14:00, ימים ו' ושבת 10:00-15:00

המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית חוגג 5 שנים להיווסדו, עם פתיחת חללי תצוגה חדשים ודרכי גישה מסודרות למוגבלי תנועה בתערוכה חדשה – "עם, ארץ, מדינה". עבודות הוידיאו (רובן מג'אנר הפסאודו דקומנטרי) שנבחרו לתערוכה מספרות את סיפורן של קהילות שחוו מהפכות אידאולוגיות, לאומיות ודתיות בשלהיי המאה העשרים, דרך נקודת מבטו האישית של האמן.

האמנים המשתתפים בתערוכה: צ'או פיי, מסין – שתיעדה הכנת פסל של דאנג קיסאופינג שהוזמן מאביה. הסרט מדגיש את ההבדלים האידאולוגיים שחלו בשלטון בסין ואת מקומו של האמן עם חילופי השלטון.

****

למרות ההנחה הרווחת שאומות קיימות מאז ומעולם, למעשה הן די חדשות, לאורך ההיסטוריה האנושית, קהילות זיהו את עצמן לא כחברות באומה אלא כשייכות לקבוצה או בצורה יותר ישירה כשייכות למשפחה, שבט או כתושבים של כפר מסוים או גאוגרפיות אחרות. שלא כמו משפחה או כפר, אומה היא מושג שאינו מתיישב עם שום הגדרה מדעית חד משמעית. הניסיון להגדיר אומה או עם על ידי כלכלה, שפה, שייכות אתנית אינו אפשרי. מה שמגדיר אומה הוא שייכות לאומית. נראה שההגדרה של לאומיות אינה יכולה למצוא אחיזה חיצונית ונתפסת כטאטולוגית, (המדינה היא הביטוי הפוליטי של ה''אנחנו'' והבסיס שלה - לאומיות אשר פרושה הוא הפוליטיזציה של ה''אנחנו'').
מדינת הלאום איננה רק סידור פורמלי המכוון ומווסת יחסים חברתיים אלא פרויקט קולקטיבי שראשיתו בעבר, אפילו אם מדומיין ( אם ליחידים בקהילה אין את האפשרות לחיות אחד עם השני בפועל, הם יכולים לדמיין או את חברי הקהילה האחרים או את קיום הקהילה), המחויב להמשכיות.
ההיסטוריה והזיכרון המשותף הם הדבק  של חברי הקהילה היסטורית, הם שעושים את הסולידאריות הלאומית לטבעית ומובנת מאליה. הלאומיות היא זו המחברת בין קהילות אשר אינן חולקות היסטוריה וזיכרון משותף בהכרח, ועל ידי כך מייצרת האומה החדשה היסטוריה מדומיינת הנעזרת בחגים, סמלים, טקסים, אמנות, ארכיטקטורה וארגון המרחב הציבורי כדי ליצור זהות קהילתית אחידה.
כיצד לוקחת חלק האמנות בבניית נרטיב לאומי? ומה תפקידו של האמן במדינת הלאום?  עבודות הוידיאו (רובן מג'אנר הפסאודו דקומנטרי) שנבחרו לתערוכה מספרות את סיפורן של קהילות שחוו מהפכות אידאולוגיות, לאומיות ודתיות בשלהיי המאה העשרים.  האמנים המציגים מונעים פוליטית וחברתית ומתייחסים לסמלים, טקסים לשינויים בשפה,ארכיטקטורה ואמנות והאופן בו המדינה שואפת למבנים של תרבות לאומית - שאיפה להגמוניזציה תרבותית (זהות, טריטוריה שפה) וטשטוש הגבולות בין המדינה לחברה.
האמן (או קבוצה של אמנים) יכול לייצר נרטיב פרטיקולרי ייחודי המתקיים במקביל או חותר תחת לנרטיב המרכזי המסופר על ידי הממסד האמנותי (תוך הכרה שהממסד האמנותי מספר את סיפורה של המדינה). דרכו של האמן העכשווי אינה ללוות, לאייר, ולהלל את השלטון אלא ליצור יחס ביקורתי אל אלימות וטרור, לכוח המדכא, לשלטון הממלכתי המאורגן, ולהגן על ריבונות היחיד מפני פעולת הדיכוי של המדינה. ולהראות את מפעלו של האמן כמי שמציע מרחב של סובייקטיזציה מרחב של נרטיב אלטרנטיבי מבעד לנרטיב של הקנון.

צ'או פיי, מסין בחולון

דורון

תערוכה קבוצתית של כתב העת 'מעיין' בגלריית 'מנשר'.
אוצרים: מעיין שטראוס, רועי צ'יקי ארד ויהושע סימון  
האמנים: דוד גינתון, קרן גלר, נועה גרוס, מתן דאובה, גל דרן, נועה יערי, ארי ליבסקר ורועי צ'יקי ארד, עדי נס, נמרוד קמר, אילת קסטלר, גילי ברנע, דורון רבינא, ברק רביץ, מעיין שטראוס, גיל שני
פתיחה: ביום א' 28.1.2006 בשעה 20:00 בגלריית 'מנשר' – בית ספר גבוה ומרכז תרבות.  רח' דוד חכמי 18, מתחם יד חרוצים, תל אביב.
אתר התערוכה (חלק מהעבודות עלו לרשת):   www.doronexhibition.com

"יחסי עבודה לא יכולים להיות תחת איום מתמיד"
אלי אוחנה מתפטר מתפקיד מאמן בית"ר ירושלים אחרי ריאיון של הבעלים החדשים המיליארדר ארקדי גאידמק, ערוץ 1, 10.9.05
"על מה אמנים חולמים כשהם ישנים? על כסף"
לואיסה קיטרידג' בסרט 'קשר בכל מחיר'  (Six Degrees of Separation)  במאי: פרד שפיסי, על פי מחזה מאת ג'ון גאר, 1993
"אם אין להם סוכר, שיאכלו ריבה"
ח"כ רוחמה אברהם, 'קדימה'. סגנית שר הפנים בסיור במעבר ארז, 20.2.06

 'דורון' הוא מתנה. כותרת התערוכה מתייחסת לשמו של אספן אמנות ישראלי, בעל חברת כוח אדם שעושה את הונו מהוזלת מחיר העבודה והוזלת השכר במשק הישראלי.
לפי ההסבר של מרקס, סחורה מקבלת את הערך שלה מהעבודה של הפועל. אמן הוא מי שמייצר עבודות אמנות, או הופך דבר לאמנות. עתה היחסים של העובדים והאמנים השתנו - האמן לא רק מייצר אמנות, אלא גם משמש כעובד ניקיון, כמי שמצחצח את עסקיו של הרוכש. אמנם במקרה הישראלי שלפנינו לא מדובר בפטרון, אבל זהו דפוס בעל הקשרים היסטוריים מרובים - ממשפחת בורג'ה, מדיצ'י, עבור באנדרו קרנגי, סר הנרי טייט, צ'רלס סאצ'י, פרדריך כריסטיאן פליק ועד סמי עופר שעשה את כספו מישראל המופרטת.
כפי ש'גרין ווש' (Green Wash), ממרק חברות מסחריות מזהמות, דרך מיזמים ירוקים, כך לאמנים נועד תפקיד ב'ארט ווש' (Art Wash). אדם יכול לרכוש את שמו הטוב יחד עם האמנות הטובה שהוא קונה, והוא ממרק את דימויו דרך דימויים שיצרו אמנים.
היום, כפי שעיתונאי פוליטי צריך ללמוד משפטים, אמן צריך ללמוד כלכלה.

התערוכה 'דורון' מציעה להחליף את שיח זכויות העובדים בישראל. בבסיסו, שיח זה עומד על תפיסת חסד עמוקה ועל קרבות מאסף עונתיים מול קיצוצים ושינויים קיצוניים במבנה המשק. את הרטוריקה אם כן, יש לקחת ממקום אחר, מתולדות האמנות: אמן יודע שאת זכותו היום לדמיין, להציג, לומר ולהראות כל דבר, הוא ירש מדורות של אמנים שנאבקו, נרצחו, נודו, הועלו על המוקד, עונו, איבדו את שפיותם ונשרפו חיים, כדי שבשדה האמנות אפשר יהיה להראות הכל. על כן, אין לו זכות לוותר על הזכויות שירש - מעבר לפרשנויות, השימושים, ההבנות ואי-ההבנות סביב העבודה, האמן הוא האחראי אישית על היצירה עצמה. הסמכות שלו על העבודה היא האחריות שלו.
כך גם בזכויות עובדים - אין לנו זכות לוותר על ההישגים שהביאו רבבות מפגינים שנרצחו בדרזדן, בסנט פיטרסבורג או בטורינו במהלך המאה ה-19. אלה לא זכויות שלנו לתת - מתו למענן דורות לפנינו ואנחנו שוכרים אותן בחיינו. הזכויות עליהן נאבקו בסלבדור ב-1835, בגטיסברג ב-1863, בפריז ב-1871 ובברלין ב-1919 ניתנו לנו כדי לשמור עליהן לדורות הבאים וכדי שנפתחן. אלה לא זכויות שלנו לוותר עליהן - אנחנו ירשנו אותן בשכירות: פנסיה, ביטוח לאומי, שירותי בריאות וחינוך חינם, שכר הוגן, נגישות, זכות להתארגנות, נגישות למשפט, שיוויון הזדמנויות ושיוויון בפני המשפט, מסים ומעורבות בממשל, תעשיות ושירותים בבעלות המדינה.
המיקום של ישראל בעולם, מציב אותה בין סדנאות היזע של הדרום והמזרח, לסדנאות מיזוג האוויר של המערב והצפון - בין עבדות לתעסוקה פוגענית, בין יבוא כוח עבודה זול להפרטות. משק של סדנאות מיזוג האוויר בקניונים וברשתות שיווק, עם עבודה זולת-שכר, ללא אפשרות של פנסיה וקביעו?ת וללא זכות להתאגדות - עבודה של צווארון ורוד, של שטיחונים אורטופדיים, של 'לא טוב למות בעד שכר מינימום' (כמאמר המאבטחים בקניון השרון בנתניה).
גם אצל קלמנט גרינברג המושג אוונגרד לא מתעלם מהשוק. אבל היום האוונגרד הוא בכלכלה - שם מתגלות ארצות פיננסיות חדשות, ס?פ?ר חדש של דרכים משוכללות יותר, ופחות שגרתיות, לנצל אנשים בשביל להרוויח מעבודתם (הפרטת שירותי הכוון תעסוקתי, תוכנית מהל"ב ('ויסקונסין'), הפרטת בתי כלא). כשנפטרו אמני אוונגרד לאורך המאה ה-20 הם ידעו שהורישו משהו לאנושות אחריהם. הם יכלו לדמיין את תרומתם לעולם שנע בין עבודותיהם. מה מוריש האוונגרדיסט בעל חברת כוח האדם? איזה עתיד יראו העבודות שבאוסף שלו?

התערוכה 'דורון' היא יוזמה של כתב העת 'מעין', כתב עת לשירה ולאמנות שנמכר במחיר שכר מינימום לשעת עבודה בישראל (17 ₪). התערוכה מהווה מעין המשך לתערוכה 'שרון' (גלריה 'קלישר', 2004; אוצר: יהושע סימון) שהציגה את שרון (אריאל) כמקבילה לאיזור השרון ובכך חזתה את תופעת מפלגת המרכז הא-פוליטית, מייצגת ההון, 'קדימה'. 

נעה יערי

בשם העושר

תערוכה חדשה במוזיאון פתח תקוה
פתיחה: 18 במאי  2006
מוזיאון פתח תקווה לאמנות, ארלוזורוב 30, פ"ת, התערוכה תוצג עד 26 באוגוסט, 2006
אוצר: חגי שגב. קטלוג
בתערוכה יציגו 11 אמנים ישראלים עבודות במדיומים שונים, שחלקן מוצגות לראשונה.
האמנים המשתתפים: אלי גור אריה (מיצב), איה בן רון (עבודות מחשב), דרור דאום (צילום), ניר הוד(ציור), גיא שהם(ציור), יעל פלדמן (וידאו וסאונד) יוסי מרק (ציור), גיה צ'צ'יק ודני לביא (מיצב), ענן צוקרמן (צילום ווידאו),  זויה צ'רקסקי (פיסול). 

בשם העושר, תערוכה קבוצתית חדשה שתיפתח במוזיאון פתח תקוה ב-18 במאי, עוסקת בביטויי עושר באמנות הישראלית בשני העשורים האחרונים.  התערוכה בוחנת את התמודדותם של אחד עשר אמנים עם דפוסי השינוי התפיסתי שחלחלו והשפיעו על חזותה של האמנות הישראלית במקביל לשינויים החברתיים, תרבותיים וכלכליים שחלו בארץ במהלך שנות התשעים.
שנות התשעים סימנו שינוי דרמטי בחברה ובתרבות הישראלית. ערכים, מסורות ומושגים קודמים פינו את מקומם לעיסוק בפרט, להפרטה מואצת, לתהליך הגלובליזציה ולהצלחות כלכליות והשלכותיהן.
לצידם, התפתחו תרבות צרכנית, תרבות הרייטינג וסממנים מובהקים של שפע ועושר שמצאו את ביטויים גם באמנות המקומית, הן כשדה פעילות במובן הכלכלי (פריחתן של הגלריות המסחריות ובתי המכירות) והן באופני המבע, אמצעיו ותכניו.
לצד ההעדפות והבחירות האסתטיות שהיו מזוהות עם הזרם המרכזי והדומיננטי באמנות הישראלית, שפעל תחת הכותרת המושגית "דלות החומר", חדרו בהדרגה לשדה האמנות סגנון ושפה אמנותיים עזי מבע ובעלי מאפיינים של עושר,ליטוש ופיתוי. עושר חומרי ודימויים חוץ אמנותיים בהשפעת עולם התקשורת, עולם הפרסום ותרבות ההמונים, החלו להוות מרכיבים ביצירת שפה אמנותית חדשה שהחלה לבצבץ וליטול חלק פעיל בעיצוב חלקים מדיוקנה של האמנות הישראלית העכשווית.
התערוכה מנסה לבחון באילו טקטיקות ועם אילו שאלות מתמודדים אמנים שפנו לעסוק בהיבט תרבותי של עושר.
העושר, כפי שמוצג בעבודות שנבחרו לתערוכה, הוא עושר מודע לעצמו ויחד עם זאת, זהו עושר המבטא לבטים המעסיקים את האמנים בהתמודדות עמו. 
מאחורי חזות עשירה ומלוטשת לכאורה, עולה מבט ביקורתי; ספקות, חרדות, תהייה ונימה של חשש בנוגע להשפעות הטכנולוגיה, המדיה העכשווית ועולם השפע המלאכותי, כמו גם ניסיון לבחון את הזיקה בין עושר לאושר, השאיפה אליהם והשבריריות הקיימת בצדם.

זויה צ'רקסקי "שלוש הגרציות" בפ"ת