בעצרת מחאה שהשתתפתי בה בכפר פלסטיני הונף שלט ועליו הציור צלב קרס=מגן דוד. לא הקדשתי לשלט מחשבה, אבל קבוצה של גרמנים צעירים שהיו איתי הגיבו בצורה קשה מאוד. הם לא הבינו איך ניתן להניף שלט כזה במרכז הכפר בלי שאף אחד יוריד אותו. הפתיעה אותם גם האדישות הרבה שבה התקבל השלט מבחינתנו, הישראלים. אנחנו, מצד שני, גיחכנו על רגישות יתר של הגרמנים. האם השלט באמת מכוון אלינו? האם צלב קרס יכול לעורר בנו אימה? ואולי הגרמנים הצעירים מגיבים נכון יותר לסימנים שאנחנו לא מזהים?
שנית: מצדה
בישראל, הלקח המרכזי שלומדים מהשואה הוא שצריכים ישראל חזקה. משחר ילדותנו אנו שומעים שכולם שונאים אותנו, ש"עם לבדד ישכון", שרק המדינה מבטיחה את הקיום של העם היהודי. מי שמקבל את לקחי השואה כפי שהם נלמדים בישראל משתמש בכל ביטוי של אנטישמיות לחיזוק הטענות האלה, ומשתמש בכוחם של סמלי השואה והנאציזם כדי לעשות זאת. כל פגיעה ביהודים היא פוגרום, כל אויבי ישראל הם נאצים, גבולות 67' הם גבולות אושוויץ וסדאם הוא היטלר.
בועז ארד, לופ
ואולם, רבים בישראל יודעים שלכוח יש גבולות ושישראל היא המקום שהכי הרבה יהודים נהרגים בו רק משום שהם יהודים. למרבה האירוניה, יש לי חברים שמנצלים את זכותם לדרכון גרמני כי הם מרגישים שרק דרכון כזה מקנה ליהודי ביטחון כיום. אנחנו רוצים לאמץ את הלקח האוניברסלי, אבל אין לנו עם מי. למרות שבישראל יש לא מעט פוליטיקאים בלתי הולמים להחריד, אנשים שאפשר לכנותם גזענים ואפילו פשיסטים, לא קיימת התארגנות אנטיגזענית ואנטיפשיסטית משמעותית (וגם לא היתה כזאת בעבר). בזמן שהציבור זועק על חילול בית-קברות יהודי בדרום צרפת, בונים פארקים וכבישים על בתי-קברות מוסלמים מתחת לאפינו – וכל זאת מבלי להרחיב על אפליה על רקע גזעני בחוקי המדינה בכלל ובחוקי ההגירה בפרט, או על 35 שנים של דיכוי האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים (והיד עוד נטויה).
לא גלוח
לטרור הפלסטיני, שלכאורה הוא האיום שממנו אנו כישראלים צעירים הכי צריכים לחשוש, אין דבר עם הנאציזם. אין בין הוויכוח על הלגיטימיות של פעולות ההתנגדות לכיבוש לבין השואה שום קשר. יהודים נרצחים בליל הסדר מטרור אכזרי. זה מזעזע מספיק גם בלי להזכיר את טרבלינקה. כל בר-דעת יודע שהשוואה בין מגן דוד לצלב קרס היא מגוחכת ואבסורדית.
השלט שהונף בעצרת ההיא כנראה גורם למאבק הפלסטיני יותר נזק מאשר תועלת, אבל הפלסטיני שהניף אותו אינו אנטישמי. הוא אומר שהנאצים הם רוע, שהם שליליים, שהוא מתנגד לאידיאולוגיה שלהם. הוא לא כמו הסקינהדס שמניפים את צלב הקרס בגאווה. מבחינת הפלסטיני, מגן דוד מסמל את הישות הציונית, את המדינה המיליטריסטית ואת הכיבוש הישראלי. כשבהפגנות או בעיתונות פרופלסטיניות משווים את מדיניות הצבא והמדינה לנאצים, מתקיימת תמיד מין סתירה פנימית; הרי ההשוואה בין מדיניות הצבא למדיניות הנאצית פשוט מגוחכת, ודאי בראייה היסטורית, אבל לטעון שההשוואה היא מעשה אנטישמי איאפשר. נכון שבורות כזאת היא דבר מסוכן ומפחיד, אבל בניגוד לאידיאולוגיות גזעניות ופשיסטיות שאין מקום לדון איתן ושצריך להילחם בהן ללא תנאים, עם הפלסטינים והעולם הערבי יש לנו קונפליקט קשה אבל בר-פתרון.
רועי רוזן, מתוך "חיה ומות אאווה בראון"
זאב? זאב
אנחנו חיים במדינה בעלת רוב יהודי שאין בה אנטישמיות, אבל יש בה גזענות וכיבוש. האיום הזה לא מסתובב במגפי עור בוהקים ומרסס צלבי קרס על קירות (את זה עושים האמנים), ולכן האסתטיקה והסימבוליקה הפשיסטית והנאצית לא מאיימות עלינו. הציניות מחליפה את הרגשות. אנו פוחדים לבטא רגשות אמיתיים כלפי השואה כי היא נוכסה על-ידי הלאומנות הציונית שכל-כך מאיימת עלינו.
בעינינו, הציניות וחוסר הכבוד לכאורה שמפגינים צעירים ישראלים רבים (ובהם קהילת האמנות הצעירה) כלפי סמלי הנאציזם והשואה היא כאין וכאפס לעומת הציניות שבה משתמשים מנהיגינו בשואה כדי להשיג מטרות צבאיות ומדיניות. אם ראש הממשלה לשעבר ושר האוצר בהווה, בנימין נתניהו, משווה בין ערפאת להיטלר, אני יכול לצייר שפם של היטלר למי שאני רוצה (כולל לעצמי). השלטונות רואים את השדים הנאצים בכל מקום וקוראים זאב. אנחנו רואים, במבוכה, את הזאב רק ככלבלב קטן. אנחנו רוצים לשחק אתו. צחוקים וקטעים, השואה והנאצים האלה. למי בכלל יש זכות להגיד לנו לא להשתעשע?! את קדושת השואה לא אנחנו חיללנו.
במקום שאין בו שום שיח על דיכוי האחר, במקום שאין בו זיכרון ללא-יהודי, במקום שרק היהודי יכול להיות בו קורבן, במקום שאין בו שום התמודדות רצינית עם הטראומה ועם האסון הנורא ביותר שקרה לאנושות, במקום שאין בו ניסיון אמיתי להבין את מקור הרוע ולהבין איך צמחה המפלצת הנאצית, אנו עומדים מבולבלים כמו ילד קטן וצועקים "קקי, פיפי, היטלר, אושוויץ".
יואב בן-דוד, Join The party
שפת המקום
באירופה מגן דוד עדיין מסמל את הקורבן, ולצלב הקרס יש עדיין מאמינים רבים. אם היה מונף בכיכר אירופית שלט כמו זה שהונף בכפר הפלסטיני, הוא היה מזעזע, מפחיד ודורש פעולה. אין ספק שהאנטישמיות קיימת, ושאולי אף גברה בתקופה האחרונה. ובכל זאת ישראלים יהודים צעירים רבים, כמוני, מגיבים בביטול לסימני האיום, משחקים ומשתעשעים בסמליו החזותיים ומתעלמים ממנו כשהם מרכיבים את ראיית העולם שלהם. נכון, זה מאוד מבלבל, אבל לצערי, אף שהערכים משותפים, המאבקים הם לא באותו מגרש. את המלחמות באנטישמים ובגזענים באירופה חובה על האירופים לעשות.
אין בכוחי לעזור. אני מוטרד ועסוק במלחמות אחרות. צלבי קרס לא מטרידים אותי, ואת סמלי השואה צריך להפשיט מכוחם כדי שלא ישרתו את הלאומנים הישראלים. את המאבק שלנו אנו צריכים לנהל בשפה של ישראל ושל המזרח התיכון.
תמי בן-תור
הטקסט והדימויים במקור לכבוד התערוכה הישראלית "WONDER YEARS": תערוכה קבוצתית של אמנים ישראלים צעירים, שעסקה בדימויים של שואה והנאציזם והוצגה בברלין, גרמניה
